החדש והרע מגזין אמנות

الحديث والسيءمجلة فنون

The NEW&BADart magazine

קיץ 2009גיליון מס’ 0.5 )מופץ עם “מעין” 5(

כתב עת לאמנות

עורכים: יהושע סימון, רועי ארדרכזת: אנה ברשטנסקי

מערכת החדש והרע: הדס קידר, חיים דעואל לוסקי, גליה יהב, רועי רוזן, רונן אידלמן, מעין אמיר,רותי סלע, נטלי לוין, אפרת קדם, פסח סלבוסקי, מעיין שטראוס, רפרם חדד, גלעד מלצר, רות פתיר,

אנה ברשטנסקי, קרין ריבקינד סגל, דורון רבינא, כרם הלברכט

שער קדמי: אסף עברון, ללא כותרת, 2007שער אחורי: יואב אפרתי, ראיון עבודה, 2008

עיצוב: כרם הלברכטעריכה לשונית: נעה רוזן

מו”ל: עמותת מעין - כתב עת לשירה

www.maayanmagazine.com

newandbad@gmail.com :מנויים, תגובות ושליחת חומרים ויזואליים וטקסטיםת”ד 16277, תל אביב־יפו 61162

החדש | 2

תוכן ענייניםמאמרים

מניפסט התחזוקה של האמנית הפמיניסטית מירל יוקליס. תרגום ורקע: יהושע סימון . . . . . . . . . . . . 3במיטה עם נטלי לוין. והפעם: אריאל קליינר במכתב פרישה מעולם האמנות. ראיון . . . . . . . . . . . . . 1727 . . . . על המוחלש – רועי ארד מאפיין את הזרם המרכזי באסתטיקה הישראלית של השנים האחרונות41 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . שלוליות של אור. קרן כץ על התערוכה של אבנר בן גל במוזיאון תל אביבהתכתבות בעקבות תערוכתה של מעין שטראוס במיני-ישראל . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 4851 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . שמות לעבודות של שי-לי עוזיאל52 יהושע סימון על התערוכה "אלימות מכוננת" של אריאלה אזולאי . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 57 מכתב לשגריר. טל אדלר מסביר לנציג ישראל באוסטריה למה אמנות פוליטית חשובה . . . . . . . . . . מופשט תימני. נועה צאושו בשיחה עם אסף קוריאט . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 6369 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . פסח סלבוסקי תוקף את גליה יהב ואת האוצרים75 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . בועז לוין ורות פתיר בעקבות התערוכה "נפילה"

יצירות

כוכבית קדושים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 4גוני ריסקין . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 5מירל לדרמן יוקליס . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 6, 912-13 קרן ציטר . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 14-15 נטלי לוין. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 22 ערן נוהש . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 23 דוד עדיקא . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אסף גרובר . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 2425 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . דורון רבינא26 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . גיל שניטמיר ליכטנברג . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 3436 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מיקה רוטנברג37 טמיר ליכטנברג . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . רקפת וינר עומר. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 38-39אבנר בן גל . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 40ילנה לן בוכמן . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 4446 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תמר איזנברג47 קרן כץ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מעין שטראוס . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 49רוקסן זרגאם . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 6061. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . פרנצ'סקו פיניציו62 ,66 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . נועה צאושואסף קוריאט, אליל. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 6667 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . נועה צאושו68 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מאיסט לאנסינגפרויקט פיילוט. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 71הראל לוז . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 72-7374 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . אלונה רודה

והרע | 3

הקדמהמעין. אנחנו מקימים את העיתון החדש והרע, עיתון אמנות חדש מבית זהו גיליונו הראשון של

כהרפתקה שאיננו יודעים את סופה. ירידי האמנות ואירועי האמנות הגדולים של השנה האחרונה מוכיחים שיותר ויותר אנשים מרגישים שאמנות עכשווית בישראל היא עניינם. דווקא היוזמות המסחריות סביב אמנות הוציאו אותה מהממד סטודיו על ידי יובל סיגלר והריק בתחום עיתוני האמנות בעברית, האקסקלוסיבי שלה. עם רכישת אנחנו מביאים כאן מגזין אמנות חדש. אולי יש צורך בעוד סטודיו, אבל זו בוודאי אינה המשימה של החדש והרע. מבחינת ערכים, אנחנו קרובים יותר לאלכסיה, מגזין אמנות ומין שהוציאה האמנית קרן ציטר בתחילת העשור בתל אביב, ולארכיסקס, עיתון ארכיטקטורה וסקס שפרסמה רינת ברקוביץ' באותה התקופה - שניהם על גבול הפנזין, רחוקים מאווירת הכרומו ומשיח האוטונומיה של האמנות

וממחויבות רק לתולדות האמנות.החדש והרע מצטרף למעין ולמערבון שעוסקים בשירה וספרות, רעיונות וקולנוע, ועניינו הוא אמנות חזותית. שם העיתון נלקח מאמרתו של ברכט שבה הסביר כי הוא מעדיף את החדש והרע על פני הישן והטוב. לפני שנתיים, הפעלנו למשך חצי שנה גלריה ברחוב הרכבת בשם "החדש והרע" שהציגה שמונה תערוכות יחיד )הציגו בה: נמרוד קמר, נועה צאושו, אפרת קדם, Know Hope, ענבל שטראוס, אורן בן מורה, עדן בנט, פומיו סקוראי וערן נווה(, והעיתון נקרא על שמה )ארגנו אותה מעין שטראוס,

אלון קסטיאל, נמרוד קמר, רועי ארד ויהושע סימון(. אם פעם כל חלל לא מסחרי או לא מוזיאלי את כינה עצמו “אלטרנטיבי", עתה, כשחללים עצמאיים המושג את מחדש לבחון שיש הכרה מתוך הזו העצמית ההגדרה את זונחים הם נפתחים, רבים

"אלטרנטיבי". כשאמנות מתעקשת להיות יותר ויותר קומוניקטיבית, נדמה שהכתיבה עליה צריכה למצוא את מקומה מחדש - תפקידה המתווך משתנה והיא הופכת ממדובבת ייצוגים למנכיחה אפשרויות. כשהטרור של החדש מחליף את הנחמה שבישן, יש מקום לפרסום שיאפשר לנו לחשוב על עצמנו לא רק כיצרנים

או קהל, אלא כמשתתפים.בין אמנים, תרגומים, מסמכים, מכתבים סקירות, מאמרים, מנשרים, שיחות לקוראינו אנו מציעים

ודימויים. איננו יודעים לאן נגיע בסופה של הרפתקה זו, אבל אנחנו מקווים שכולם ייהנו בדרך.

החדש והרע

Next Page: Left: Kohavit Kdoshim, Orly, 2001. Right: Goni Riskin, Kids, 2006

בעמוד הבא: ימין: כוכבית קדושים, אורלי, 2001.שמאל: גוני ריסקין, קידס, 2006

החדש | 4

והרע | 5

החדש | 6

והרע | 7

מניפסט לאמנות תחזוקה 1969 - הצעה לתערוכה “טיפול”

מירל לדרמן יוקלס1. רעיונות

א. אינסטינקט המוות ואינסטינקט החיים

אינסטינקט המוות: הפרדה; אינדיבידואליות; אוונגרד לשם אוונגרד; ללכת בדרך שלך עד המוות - לעשות את הקטע שלך; שינוי דינמי. אינסטינקט החיים: איחוד; השיבה הנצחית; התמדה ותחזוקה של

זנים ומינים; מהלכי הישרדות ומערכות הישרדות; איזון.

ב. שתי מערכות בסיסיות: פיתוח ותחזוקה

הקיטּור הקבוע בכל מהפכה: אחרי המהפכה, מי יפנה את הזבל למחרת?פיתוח: יצירה אינדיבידואלית טהורה; החדש; שינוי; ִקדמה; התפתחות; ריגוש; נסיקה או בריחה.

את לקיים החדש; את הטהורה; לשמר האינדיבידואלית ביצירה ייגע לא לשמור שהאבק תחזוקה: השינוי; להגן על הִקדמה; לשמור ולהאריך את ההתפתחות; לחדש את הריגוש; לחזור על הנסיקה; להציג את עבודתך - להציג אותה שוב ולדאוג שהמוזיאונלאמנותעכשווית ימשיך להיות מגניב. לדאוג

שהאש בבית תמשיך לבעור.מערכות פיתוח הן מערכות משוב חלקיות עם מרווח גדול לשינוי.מערכות תחזוקה הן מערכות משוב ישרות עם מעט מרווח לשינוי.

ג. תחזוקה זה באסה; תחזוקה גומרת את כל הזמן המזוין, כולל הזמן להזדיין

המוח כואב ומיטמטם מהשעמום.התרבות נותנת מעמד מחורבן לעבודות תחזוקה = שכר מינימום, עקרות בית = ללא שכר.

לנקות את השולחן שלך, לשטוף את הכלים, לשטוף את הרצפה, לכבס לך את הבגדים, לנקות לך את הבהונות, להחליף את החיתול של התינוקת, לסיים את הדו”ח, לתקן שגיאות כתיב, לתקן את הגדר, לדאוג שהלקוח יהיה מרוצה, לזרוק את הזבל המצחין, זהירות לא לשים דברים באף שלך, מה כדאי לי ללבוש, אין לי גרביים, לשלם את החשבונות שלך, לא לזרוק דברים על הרצפה, לחסוך, לחפוף את השיער שלך, להחליף מצעים, ללכת לחנות, נגמר לי הבושם, תגידי את זה שוב - הוא לא מבין, לסגור את זה שוב - זה נוזל, ללכת לעבוד, האמנות הזאת מאובקת, לנקות את השולחן, להתקשר אליו שוב,

להוריד את המים, להישאר צעירה.

ד. אמנות

כל מה שאני אומרת הוא אמנות הוא אמנות. כל מה שאני עושה הוא אמנות הוא אמנות. “אין לנו אמנות, אנחנו מנסים לעשות הכול טוב” )ִאמרה מהאי ּבאלי(.

אמנות אוונגרד, שטוענת כי היא מבטאת פיתוח, נגועה בהלכי מחשבה של תחזוקה, פעילויות תחזוקה וחומרי תחזוקה.

אמנות מושגית ותהליכית, במיוחד, טוענות לפיתוח טהור ולשינוי, אבל עושות שימוש כמעט אך ורק בתהליכי תחזוקה.

Right: Mierle Laderman Ukeles, Hartford Wash,Washing, Tracks, Maintenance-Outside, 1973

מימין: מירל לדרמן יוקליס, מתוך: שטיפת הרטפורד, 1973. מיצג במוזיאון הרטפורד לאמנות, קונטיקט

החדש | 8

ה.

תערוכת אמנות התחזוקה “טיפול” תתמקד בתחזוקה טהורה, תציג אותה כאמנות עכשווית, ותפעל, בדרך ההתנגדות, להבהרת כמה סוגיות.

2. תערוכת אמנות התחזוקה: “טיפול”

שלושה חלקים: אישי, כללי ותחזוקת כדור הארץ

א. חלק אחד: אישי

אני אמנית, אני אישה, אני רעיה, אני אמא )סדר אקראי(.אני עושה המון כביסות, ניקיונות, בישולים, תיקונים, תמיכה, שימור וכדומה. כמו כן )עד כה בנפרד(, אני “עושה” אמנות. כעת אני פשוט אעשה את פעולות התחזוקה היומיומיות האלה, ואשטוף אותן במעלה התודעה. אציג אותן כאמנות. אני אחיה במוזיאון ואני אעשה את השגרה של בעלי והתינוקת שלי, למשך התערוכה. )מתאים? ואם לא תרצו אותי למשך הלילה אני אבוא בכל יום( ואעשה את כל אותם דברים כפעילות אמנותית ציבורית: אני אטאטא ואשטוף את הרצפות, אאבק הכול, אשטוף את הקירות )זאת אומרת “ציורי רצפה, עבודות אבק, סבון-פיסול, ציורי קיר”(, אבשל, אזמין אנשים לאכול,

אאגור ואפרוש כל אשפה שימושית.ייתכן שאזור התערוכה ייראה “ריק” מאמנות, אבל הוא יתוחזק בנראּות מלאה לציבור.

העבודה שלי תהיה העבודה.

ב. חלק שני: כללי

כולם עושים המון עבודת תחזוקה מטמטמת. החלק הכללי של התערוכה יהיה מורכב מראיונות משני סוגים.

1. ראיונות אישיים קודמים, מודפסים ומוצגים

מרואיינים יבואו ממשהו כמו חמישים מעמדות ועיסוקים הכוללים התנהלות של תחזוקה: מ”איש” עוזרת בית, “איש” תברואה, “איש” דואר, “איש” איגודים, עובד בנייה, ספרן, “איש” חנות מצרכים, אחות, רופא, מורה, מנהל מוזיאון, שחקן בייסבול, “איש” מכירות, ילד, פושע, נשיא בנק, ראש עירייה,

כוכב קולנוע, אמן וכדומה, ויישאלו:- מה אתם חושבים שזה תחזוקה?

- מה אתם מרגישים בנוגע לחלקים מחייכם המוקדשים לפעולות תחזוקה?- מה היחס בין תחזוקה לחופש?

- מה היחס בין תחזוקה וחלומות ובין החיים?

2. חדר ראיונות - לצופים בתערוכה

חדר עם שולחנות וכיסאות ובו מראיינים מקצועיים )?( יראיינו את הצופים בתערוכה ברוח השאלות מהראיונות המודפסים. התשובות צריכות להיות אישיות.

הראיונות יודפסו ויוצגו באזור התערוכה.

ג. חלק שלישי: תחזוקת כדור הארץ

בכל יום יישלחו למוזיאון מכולות עם סוגי הפסולת הבאים: - תכולת משאית זבל אחת;- מכולה של אוויר מזוהם;

]המשך בעמוד הבא...[

והרע | 9

Above: Mierle Laderman Ukeles,Follow in your footsteps, 1979-1980Below: Mierle Laderman Ukeles,Touch Sanitation, 1979-1980All images: Copyright Mierle Laderman Ukeles. Courtesy Ronald Feldman Fine Arts, New York

למעלה: מירל לדרמן יוקליס, מתוך: בנעליך, 1980-1979.מיצג ברחובות העיר ניו יורק

למטה: מירל לדרמן יוקליס, מתוך: לגעת בתברואה, 1980-1979. מיצג לחיצות ידיים עם כל עובדי הניקיון של עיריית ניו יורק

החדש | 10

- מכולה של מים מזוהמים מנהר ההאדסון;- מכולה של אדמה חרבה

ברגע שתגיע כל מכולה למוזיאון, היא תטופל:תטוהר, תנוקה מזיהום, תשוקם, תמוחזר ותשומר בעזרת מגוון תהליכים טכניים )ו/או טכניים-כביכול(

שאבצע אני או יבצעו מדענים.תהליכי טיפול אלה יבוצעו שוב ושוב במשך התערוכה.

רקע

מירל יוקליס נולדה בדנבר קולורדו ב־1939 ועברה לעיר ניו יורק, שם למדה אמנות במכון פראט. היא אמנית, פמיניסטית, פעילה סביבתית וחברתית. שלושת ילדיה חיים היום בישראל. אחרי שנולדה ּבתּה הראשונה ב־1968 הפכה יוקליס לאמא/עובדת תחזוקה ונאלצה לנטוש את מקומה בעולם האוונגרד. מתוך הרגשת זעם ותסכול היא חיברה את "המניפסט לאמנות תחזוקה 1969!" שבו נתנה מקום שווה לבית, לעבודות שירותים ותחזוקה, לעבודות תברואה ותמיכה בהמשך קיומו של כדור הארץ, והכריזה עובדי של למהפכה וקריאה עולם “ראיית מבטא המניפסט מבחינתה כאמנות. הבית עבודות על ההישרדות שמסוגלים, אם יתארגנו, לשנות את העולם”. לצד ביקורת על ממסד האמנות, המניפסט רוברט סמיתסון היום, כשהעבודות של מצטייר כתגובה להתפתחות אמנות אדמה בארצות הברית. נראות מודל לגרוטסקה של דובאי ואלה של גורדון מטא קלארק משמשות השראה ללוחמה בעצימות נמוכה של צבאות כיבוש בגדה המערבית ובעיראק, עבודתה של יוקליס, המתרכזת בשאלות של סביבה וכלכלת שירותים, נראית רלוונטית יותר משל בני תקופתה שזכו ליותר תהילה. בעקבות המניפסט יצרה יוקליס שבע־עשרה עבודות, ובהן “סדרת מיצגי אמנות תחזוקה” )1974-1973(, שכללו שטיפת רצפות במוזיאון ומחוץ לגלריות וניקוי מוצגים במוזיאון, ו”אני עושה אמנות תחזוקה שעה אחת כל יום” )1976(, שכוללת תיעוד של עבודות בית – הלבשת הילדים במעיל ופשיטתם. מאז 1977 יוקליס היא אמנית הבית של גף התברואה של העיר ניו יורק, משרה שהיא עצמה יצרה. כך, כשהעיר כולה היא אתר עבודתה, הצליחה יוקליס ליצור אמנות מבוססת־תברואה שכוללת וידאו, מיצגים ומיצבים. יוקליס להיכרות עם אלפי עובדי המחלק, את השנה וחצי הראשונות שלה בגף התברואה הקדישה וחקרה את ההיסטוריה של ניהול הפסולת בעיר. העבודה הרשמית הראשונה של יוקליס במחלק היתה “מיצג לגעת בתברואה” )1980-1978(, יצירה בעלת שני מוקדים: טקס לחיצת ידיים, שבו ביקור בכל העובדים מ־8,500 אחד כל עם ידיים ולחיצת התברואה מחלק של האזוריים המרכזים מ־59 אחד במחלק וברכתם במילים: “תודה שאתה מחזיק את העיר ניו יורק בחיים”; ו”ללכת בעקבותיך”, שבו חיקוי של תנועות עובדי התברואה כשהם מפנים פחי אשפה. במשך השנים הבאות התהדקו קשריה עם המחלק. ב־1983 היא יצרה את “המראה החברתית” - אוטו זבל מצופה מראות שנסע ברחובות ניו יורק לפני שנתיים. ב־1984 חנכה מיצג באחד מאתרי האיסוף בעיר ובֶלט של דוברות אשפה על נהר ההאדסון. באותה שנה חיברה את “מניפסט התברואה” ובו טענה כי תברואה יכולה להיות מודל לאמנות ציבורית: “כולנו, אם נרצה בכך ואם לא, קשורים לתברואה, תלויים בה ומושפעים ממנה - אם אנחנו רוצים שהעיר ואנחנו נשרוד יותר מכמה ימים. אני - עם כל יתר האזרחים שחיים, עובדים, מבקרים או עוברים בשטח הזה - מפיקה־שותפה של מוצרי תברואה, בד בבד עם היותי צרכנית של עבודות תברואה. זאת ועוד, מאחר שזו מערכת ציבורית, אני, אנחנו, כולנו בעלים משותפים ויש לנו מילה בכל העניין. אנחנו, כל אחד לחוד וכולנו יחד, כרוכים בתברואה, במגבלות”. בשנות התשעים לקהל, פתוח ִמחזור מרכז לשמש שאמור זרימה” “עיר ושמו ממדים אדיר פרויקט יוקליס פיתחה שמודל שלו הוצג ב־PS.1. היא היתה שותפה בשיקום אתר הפסולת בסטטן איילנד - האתר יציר ידי אדם הגדול בעולם - והפיכתו לפארק. אחת מיצירותיה האחרונות היא בֶלט למפלסות שלג, שבו הועלה

המחזה “רומיאו ויוליה” בגרסת דחפורים.

תרגום ורקע: יהושע סימון

והרע | 11

החדש | 12

והרע | 13

החדש | 14

Previous Page: Keren Cytter, Alexia – A4 on Sex and Art, covers of issues no. 1+2. Tel Aviv 2000-2002Above:Natalie Levin, Second Year Philosophy Students, 2006Left: Natalie Levin, The Nigger, 2008

בעמוד הקודם: קרן ציטר, אלכסיה - A4 על מין ואמנות,שער גיליון מס' 1 ושער גיליון מס' 2, תל אביב 2002-2000

למעלה: נטלי לוין, סטודנטיות שנה שנייה בפילוסופיה, 2006משמאל: נטלי לוין, הכושית, 2008

והרע | 15

החדש | 16

Natalie Levin interviews Ariel Kleiner in bed. Photo: Natalie Levin נטלי לוין ואריאל קליינר במיטה. צילמה: נטלי לוין

והרע | 17

“אני לא אוהב אמנות”על מדבר בבצלאל, לכוכבות גרסתו את מציג ,31 קליינר, אריאל הגיליוטינה בהרצליה וחונך את המדור במכתב התפטרות: “תערוכות

זה משעמם תחת”

אריאל קליינר קשוח. תחילה הוא לא מסכים להתראיין. הוא חושב שזה טיפשי. אני אומרת לו שזה רק ניסוי, שאני צריכה להתאמן לקראת סדרת השיחות במיטה עם אמנים ואמניות. אנחנו

במיטה ואני מבקשת להתחיל להקליט. בסוף הוא נעתר בטענה שזה רק בגלל שזאת אני. בפעם הראשונה נתקלתי בקליינר דרך שמועות ירושלמיות שגרסו כי הוא משוגע בגלל איזו בחורה שהיה אובססיבי אליה. הפגישה השנייה בינינו היתה כשחבר שלי אז בא לאיזו תערוכת אמצע שלי בבצלאל, והכיר לי אותו. קליינר היה שקוע ביציקת קסטות מגבס בסדנה דיברנו. הוא למד שנה מעליי, אבל כמעט לא בי מבט. חשבתי שהוא חמוד. ובקושי העיף גיל זוכרת שיחה בקפטריה עם תערוכת האמצע שלו בשנה האחרונה היתה מרשימה. אני אני חשבתי טובה שראה בבצלאל. הכי אז מרצה שלי, שאמר שזאת התערוכה שני, שהיה שקליינר ממש קּול. הוא לא התייחס אליי, ואף פעם לא אמר לי מה הוא חושב על דברים

שאני עושה. כשסיים את הלימודים היה בין הכוכבים, זכה בפרס הצטיינות, ומהר מאוד הגיעו אליו ושם בתערוכות. והשתתף פה הרבה הצעות. הוא מכר קצת, שכר סטודיו, עבר לתל אביב בתקופה ההיא היינו נפגשים בהופעות או מסתובבים לשתות יחד. היינו משתכרים בשביל לא

לזכור את מה שרצינו לשכוח. ואז הוא נעלם. לא ענה לטלפונים. פעם שלחתי לו מייל נעלב: למה אתה לא רוצה להיות חבר? והוא מעולם לא חזר אליי. אחרי כמה חודשים הוא הגיח שוב, הצהיר שהוא לא עושה אמנות יותר, התחיל להופיע פה ושם, ונסע לאמריקה. כשחזר לא היה לו איפה לגור. הצעתי שיגור אצלי. פתאום זה

עבד. בתחילת השיחה סיפרתי לו איך ראיתי את הדברים, ושקינאתי בו שהוא כזה כוכב.קליינר: “אני מסתייג מהמילה כוכב. מה, את באמת חושבת ככה? את יודעת, זה לא נכון, זה על הנייר. מה זה כוכב? זאת פיקציה. היה כיף בבצלאל, וזה העביר לי את הזמן. וזהו. חשבתי אחר כך שאני

אמשיך, אבל בסוף נמאס לי, או לא הצלחתי”.

למה הלכת ללמוד אמנות?

“לא עבדתי, וההורים אמרו, נשלם אם תלך ללמוד, אז הלכתי ללמוד את מה שהיה הכי קל. והיה ממש כיף, אנשים נחמדים, חשבו שאני ממש אחלה, גם אני חשבתי. אבל אני לא אוהב אמנות, זאת הבעיה.

אני מאוד נהנה לעשות אותה, אבל בשביל מה?”

אבל כשסיימת ללמוד נוצר איזה הייפ סביבך.

“כן, ברור, יש הייפ סביב הרבה אנשים, סביב האמנות בכלל יש הייפ”.

היתה אז כתבה ב”טיים אאוט” שדיברה על הציד של בוגרי בתי הספר לאמנות. בכתבה היתה תמונה שלך עירום בסטודיו שלך, לצד פסל הפין הרופס שהצגת בתערוכת גמר.

“הכתבה ההיא דיברה על הרדיפה הזאת שתופסים אנשים ישר אחרי הלימודים. על שוק הבשר. לא הצטלמתי לשם במיוחד. זה היה אחרי שאבא שלי מת, והייתי בסטודיו, הולך כל הזמן ושותה ערק וישן על הספה. הייתי שיכור ומדוכא. זאת התקופה שעבדתי על תערוכת הגמר שלי. וזה לא פין רופס, זו בכלל שן של נחש, אבל זה לא משנה. רגע, את רוצה לדבר עליי בתור אמן? אני לא רוצה. אני יכול

להגיד מה חשבתי אז, אבל זה משהו אחר מלהיות אמן”.

ויןי ל

טלל נ

שטה

מית ה

חושי

החדש | 18

אם אתה טוען שאתה כבר לא עושה אמנות יותר, כנראה שעשית מתישהו אמנות והפסקת.

"אני לא חושב שעשיתי אמנות אי פעם באמת. אם זה אמנות, אז אני לא יודע. אני צריך להגדיר מה זאת אמנות? מה זה משנה. מישהו שמצייר לעצמו בלי שאף אחד ֶידע הוא פחות אמן ממני? לא. אנחנו

לא מדברים על לעשות אמנות אנחנו מדברים על עולם האמנות. ואני לא מבין בזה".

אתה עושה הפרדה בין לעשות אמנות לעולם האמנות?

“אין הפרדה, יכול להיות שזאת האמנות, וזה לא משנה אם עכשיו זה ככה או שתמיד זה היה ככה. ואנשים שמעניין עכשיו לא מעניין אותי לצייר. עניין אותי לצייר כשהייתי ליד אנשים שמציירים, אותם מה אני עושה והתעניינתי מה הם עושים ביחס למה שאני עושה. ובשלב מסוים הסביבה השתנתה לי. המשכתי לעבוד, עד שלאט־לאט לא עניין אותי עוד. כל הדיבורים על תערוכות זה לא כיף. גם אף

פעם לא ריגש אותי להציג”.

אז אתה לא הולך לתערוכות?

“לא. זה משעמם תחת. בלהציג אמנות יש משהו שאני לא סובל. כמו שיש אנשים שמדברים באופן מוחלט על דברים. אני כל הזמן מפקפק בעצמי ובעולם, קשה לי עם אנשים שבטוחים בעצמם”.

מורה חייל

השיחה נקטעת. בטלפון דוד פרץ, מתקשר לברך על האלבום החדש של ההרכב “מורה חיילת”, שבו קליינר מתופף וחברים בו עוד דנה קסלר ויוני כדן. הם מדברים על הסיקור של האלבום. הוא מסמן לי

לכבות את ההקלטה. כשהוא מנתק כבר שכחנו מה דיברנו.

אז מה אתה עושה עכשיו?

“למה אני צריך לספר? את הרי יודעת מה אני עושה”.

ובכל זאת.

“אני מנגן. אני גר בפית/קית. לא, אל תכתבי את זה”.

למה?

“ככה, כי לגור פה זה נורא. די, מה זה משנה. זה לא מעניין. למה שזה יעניין מישהו?”

קליינר גר בבית של הלייבל פית/קית בדרום תל אביב, מעין קיבוץ אורבני עם קסם של סקווט מט לנפול, אבל בכל זאת עם שכר דירה. שם גרים ומנגנים אמני חברת התקליטים, שמפעילים חדר חזרות, הופעות והקלטות. הניחוח הוא לואו־פיי, קליינר מנגן ב”מורה חיילת” וב”ערופי שפתיים”, ולאחרונה

היה בסבב הופעות עם השירים שלו ועם להקה משותפת לו לסיוון שדמון.הוא עובד על חומר לאלבום הבא שלו, ועם “ערופי שפתיים” על אלבום הבכורה שלהם. עד כה הוציא ארבעה אלבומים עם “פרויקט הגומייה”, שהתפרסמו בזכות האלבום “רוחות של טמטום” שבו

תרגמו את דילן.

יש הבדל בין אמנות למוזיקה?

“לא הייתי רוצה לנסות להסביר את ההבדל. אולי זה יותר נחמד, המוזיקה. אני נכשל כשאני מחפש את הסיבה שאני עושה משהו. יותר קל לעשות בלי לתרץ, לפעול מאינטואיציה. בתקופה שעשיתי אמנות נכנסתי לדיכאון, ובשלב מסוים עצרתי את כל מה שעשיתי. וכשיצאתי מהדיכאון יצאתי ממקום אחר.

והרע | 19

זה כיף לנגן, אני אוהב סאונד, אני חושב, צלילים. נראה לי שאני קצת אובססיבי, שאני אוהב להיכנס למשהו. מין הפרעת קשב כזאת. גם אם אנשים לא חושבים שהם עושים דברים באופן מוחלט, אז זה יוצא ככה. בתערוכות, למשל, יש משהו שמתיימר להיות גמור. העמדה הזאת של היצירה לא מעניינת

בפני עצמה. לעשות אותה זה מעניין. אולי יש אנשים שאוהבים את זה. כנראה שכן”.

לא סומך

אתה חושב שזה שקר, האמנות?

“אני יודע מה זה אמת ושקר? למה את שואלת אותי?”

כי אתה מפקפק באמנות.

“אני לא תמיד סומך על עצמי. כמעט בכל דבר שהייתי מעורב בו, עזבתי לאיזו תקופה. היו תקופות שלא יצאתי מהמיטה, ואני מפחד כל הזמן שזה יקרה עוד פעם. אני לא סומך על עצמי בדברים שהם שלי. אין לי בעיה לזרוק הכול בשנייה לזבל. אני מרגיש מאוד אמביוולנטי כלפי הדברים שלי. כי אם

אני ארגיש קצת רע, ברגע אני יכול לסגור את הלהקה שלי”.

זה מאוד מדכא. אז מאיפה אתה כן רוצה לפעול? ומה עושה לך טוב?

“עושה לי טוב להתעלם. אני לא מאמין בתרבות. אני חושב שכל חברה טובה בנויה מאנשים שמחים כולם פה פועלים לזה. גם לא שואף גם לא קשור. אני זה בשביל עצמם, לא בשביל החברה, אבל שחורים בסופו של דבר. ליד הבית שלי יש את הבורר של יפו, ככה אומרים. יש גופות בתאי מטען של

המוסכים למטה. כולם אוספים פה זבל, וטוב להם? כן”.

אבל לתרבות יש איזשהו כוח, אפשר להיסחף איתה.

“איכסה לסחוף הרבה אנשים. מה אני, ביבי? תראי מי סוחף הרבה אנשים. מתי זה טוב? אני לא מאמין בלסחוף כלום, שכל אחד יישב בבית ויחשוב”.

אז מה המוטיבציה לעשות דברים, בשביל מה?

“בעולם של הקפיטל המציאו את המושג קביעות ולמשוך את הקהל, וזה מה שאנחנו נעשה. אנחנו חייבים לפעול בתוך זה”.

אתה מדבר על יחסי הגומלין בין יצרני תרבות לצרכניה?

“אין לי תשובה ללמה צריך קהל. אולי עדיף לא לעשות כלום. מה זה משנה. זה כמו לשאול אם יש אלוהים או אין אלוהים. אמונה היא כמו כסף, סך הכול. כי יש לך איזו מטרה שיהיה לך יותר כסף, למשל, ואתה עושה משהו בשביל זה. יש אנשים שיש להם, ויש אנשים שאין להם. ויש אנשים שאין

להם אבל שיודעים לעשות איך שיהיה להם”.

כסף?

"גם, אבל בעיקר אמונה. יש לי הרגשה שזה אותו הדבר. הרי אם היה לי מספיק כסף לא הייתי עושה כלום ממה שאני עושה עכשיו. אני לא יודע כלום, ולהתיימר לחשוב לדעת מה יותר טוב ממשהו זאת הסכנה הכי גדולה, וככה עושים דברים רעים. אני מאמין שהחיים הם כלום. אז בינתיים אני נהנתן

באיזושהי צורה. כל תכנון דורש שִאיפה שאין לי בסופו של דבר”.

החדש | 20

אבל ידע הוא דבר דינמי: להגיד אני לא יודע כלום זו אמירה מוחלטת. זה לא שונה הרבה מלהגיד אני יודע הכול.

“עזבי פילוסופיות. אני אומר, מה זה משנה?”

אני פשוט מנסה להבין מתוך מה אנחנו פועלים ולמה.

“אני מפחד מזה, מלדעת, זה משתק אותי. כמו בסדרה ‘אבודים’ כשהיא שאלה אותו, למה חזרת לאי? והוא ענה לה שהוא לא יודע. אז היא אמרה לו, אולי כדאי שתברר, כי בינתיים אתה רק עושה יותר

נזק. ככה אנשים חושבים, זאת התפיסה של הרוב”.

אתה מעריץ מישהו?

"יותר מלהעריץ אני מקנא ומתבאס שאני לא כזה. לא רק באנשים שמוכשרים. מקנא באנשים מכל סיבה. שהם שמחים בעיקר. מה זה החיוך הזה? למה את מחייכת?”

כי אתה מצחיק אותי.

“תפסיקי. אני באמת מקנא באנשים שהם לא כמוני, שקל להם ושיש להם כסף”.

לחתוך את ראש הגיליוטינה

הצבת לאחרונה את הגיליוטינה שבנית לביאנלה הראשונה בהרצליה, במוזיאון העיר, בתצוגת קבע. מה אתה חושב על המעבר מהמרחב הציבורי למרחב המוזיאלי?

נגמרה כשהתחלתי לגיליוטינה בקשר הרעיונות שלי הרלוונטיות של אבל זה טקסטים. על “כתבו לבנות אותה. כשהמשכתי לחשוב רק רציתי להפסיק ולזרוק או לשנות אותה”.

לגיטימי שמישהו יכתוב משהו שהוא לא מה שהיתה כוונתך דווקא?

אומר: הייתי אידאליסט הייתי אם בכלל. זה את אעשה לא שאני לגיטימי שזה כמו לגיטימי, “כן, ממסמסים את מה שזה, פוגעים באמת, וכו’. אבל אני לא חושב ככה, כי אולי מישהו אחר חכם יותר

ממני. אפשר להגיד אינסוף דברים על כל דבר בעולם”.

בעצם הכול נתון לפרשנות. אז מה הפרשנות שלך?

“אני הייתי הולך על המובן מאליו. אני עשיתי גיליוטינה בכיכר, זה היה אחרי מלחמת לבנון השנייה. במלחמה מקדשים את המתים. המחשבה שלי היתה על המוות, אפילו לא המוות הפוליטי, אלא על הזילות של המוות. אנשים מתים פה כל הזמן. אנחנו עדיין לא חותכים ראשים, אבל אוכלוסיות שלמות על הגרדום. אנחנו עדיין גוזרים גזר דין מוות באופן יומיומי. וזה מושחת לרצות שהחיים יהיו יפים. עדיף כבר לחיות בזבל. כשפיניתי את הסטודיו כל מיני מקומות רצו שאתרום את הגיליוטינה במקום

שיקנו אותה, ולא הסכמתי. אין לי עניין שעבודות יחיו, אני מעדיף לזרוק אותן לזבל”.

את מי היית מכניס איתנו עכשיו למיטה למישוש ושיחה?

“אף אחד. אני שמח למשש אותך ולדבר איתך. בעצם אולי הייתי מצרף את בן ריפתין, המנהל של פית/קית. אולי השאלה היא איך אנשים קולטים דברים דרך אנשים אחרים. מחשבה, למשל, לא יכולה להיות של עם. יש מחשבה של יחידים. אם אנשים מזדהים יותר עם ‘התקווה’ ולא עם שירי אהבה אז

זה לא עולם טוב. אני ואת לא עם. ואולי זה מה שמנחם. די, תכבי את זה. הדלת נעולה?”

והרע | 21

Ariel Kleiner and Noa Tsaushu next to his Guillotine, 1st Herzliya Biennial, October 2007. Photo: Youval Hai

אריאל קליינר ונועה צאושו ליד הגיליוטינה שלו בהרצליה, אוקטובר 2007. צילם: יובל חי

החדש | 22

Above: Eran Nave, Smashed Guitar-Rebuilt, 2007Left: David Adika, Neria, Tel Aviv (Homage to Gil Shani), 2009

Next Page:Left: Doron Rabina, Drunk1, 2007Right: Assaf Gruber, Samson, 2007.Undeveloped photography papers and metal.

למעלה: ערן נוה, גיטרה מנופצת מורכבת מחדש, 2007משמאל: דוד עדיקא, נריה, תל אביב )מחווה לגיל שני(, 2009

בעמוד הבא:מימין: אסף גרובר, שמשון, 2007. ברזל, אלומניום ונייר צילום לא

מפותח2007 ,Drunk1 ,משמאל: דורון רבינא

והרע | 23

החדש | 24

samson 2007undeveloped photography papers and metal 220cm x 160cm x 47cm

six containers 2003

והרע | 25

החדש | 26

Gil Shani, Rabbit, 2000 גיל שני, ארנבת, 2000

והרע | 27

על המוחלש באמנות ישראלית חדשה - סקירה אינטואיטיבית

רועי ארד

“ובעמום הוא מחפש את הצלול” | מתוך השיר “נאסף תשרי”, צביקה פיק )מילים: נתן יונתן(

בזמן מסוים, בערך בין האינתיפאדה השנייה להיום, אחד האלמנטים שהובילו את האמנות הישראלית הצעירה הוא “המוחלש”, דימויים שמתהדרים בעמום, בחיוור: רקב עץ עם מעט תאורה, קווי מתאר של ציפור ללא רקע, פנים סתומות של סמיילי בלי חיוך. הקו של גיל שני שמנדב לצופה איזה אוהל בשום מקום, הפנים של אדם רבינוביץ’ ללא תנוכי אוזן או הבעה. חומרים תפלים - לא מבחינת זה שאינם טובים, אלא מבחינת הטעם שהם משאירים, שאינו מתוק או חריף, אלא נטול טעם כל כך מהורהר, סתווי אנגלי שם עם תערוכות המותפלים. אילת מי כמו לטעם, הופך הטעם שחוסר עד מבט קפוא למצלמה של נער עצבצב, גיי, עלים של עציץ בתאורה שמעידה על חוסר פואנטה, שדוד עדיקא הביא לווירטואוזיות. אולי אלה היו תגובת נגד למה שידענו קודם: הסימבוליזם של הכבשה של קדישמן או נמרוד של דנציגר. ומנגד אמנות “דלות החומר”, שדווקא אינה מוחלשת, אלא מנסה באמצעים דלים ליצור רושם וטעם, כמו מתכונים בימי צנע: השרבוטים של רפי לביא מרשימים במידה מסביבו, לעושר ישר ביחס החלשה לידי מגיע זאת, לעומת המוחלש, שלהם. הטכני לעוני הפוכה לממדי העבודה, לטכניקה המעולה, להדפסה האיכותית, להצבה המאדירה ולהתפתחות ההונית של

שוק האמנות )החזק(.יכול עצמו הצופה הארד־סייל. עושה לא אותו, מפתה לא הצופה, אל אדישה מוחלשת אמנות להתפתות, אבל היא מִצדה מתנהגת כנערה שמודעת ליופייה ולכן אינה רוצה דבר מהצופה. יש כאלה בחורות, שבוהות בכיווני לפעמים בחוסר עניין. הן אולי באמת לא רוצות אותי. לעתים הן כן, אבל

משחקות אותה “הארד טו גט”. על כל פנים, יש כאן עדינות אדירים, עד כדי אדישות.כשאני כותב על “המוחלש” איני כותב על טוב או רע. לטובה אוכל להגיד רק שאני מתאר תקופה של פעלתנות באמנות ישראלית. אני עצמי קשור לרוב האמנים המוזכרים כאן, הם שייכים לדור שלי, נולדו בין אמצע שנות השישים לתחילת השמונים, של מקצתם אני חבר, עם מקצתם הצגתי או אצרתי, עם כמה שוחחתי שיחות שונות, לעתים מקריות, לעתים על במה, אני אוהב את רובם. איני מעוניין בכלל לשפוט כאן איזה מהם הוא אמן ראוי או לא, וזו בוודאי לא תכלית המאמר. אני רק אנסה למקם

אותם, או חלק משלל היצירות שלהם שזכה לתהודה, בתוך האגף “המוחלש”.

בון טון

)האוצרים, ומלמעלה )מהאמנים( מלמטה מגיע הוא נגד. תגובת אולי הוא אסטרטגי, הוא המוחלש הגלריות, כותבים על אמנות, רוכשי אמנות(. המוחלש בדרך כלל קשור ל”טעם טוב”, כשהוא מצליח להיות קשור בטעם רע, בלי להפיק ממנו “טעם טוב”, הוא יכול להיות נהדר. זו תת־יבשת של ג’סטות,

אחו עצום שבו אפשר ללחך עשב. לגנותו של המוחלש אפשר לומר שהוא בון טון.דוגמאות למוחלש אפשר לאתר בנקל בשיטה מדעית דרך בדיקת גרסאות הכיסוי של המוחלשים מתאר הוא שבה מירנדה אריק של העבודה למשל, הפֵרה־מוחלשת. התקופה של ותיקים לאמנים אהבה מתחת ל”התרוממות”, מבנה המתכת המונומנטלי של קדישמן ליד הבימה, המסמן את הניצחון על הכבידה ואת הרוח האנושית ומה לא. אצל מירנדה “התרוממות” הוא כמה עיגולים חיווריינים,

החדש | 28

חולניות. אולי ועדינות, חולשה מציג מירנדה “התרוממות”, של העוצמה מול לאוהבים. פלדה צל יעל )עורכת: “אספיס” העת בכתב שהתפרסמו רבינוביץ’, אדם מאת אגם, יעקב של המגזרות גם

ברגשטיין(, מגיירות ומפסטרות את אגם באופן מרשים. תשתית המוחלשּות היא חיוורון, סטריליות, צבעים שהם לא בוהקים ולא מבהיקים, דימויים חלושים, מסורסים, מעוקרים מחיידקים וטפילים, משהו ָגסּוס. אחד האמצעים הבסיסיים הוא הקונטור והעיבוד. דימויים חזקים בפוטנציה, כמו אצל אבנר בן גל המלא בזעם אצּור או במשהו אחר אצּור, ימוסכו, יכוסו בעשן אפרפר, הדמויות יבואו מהצדודית. נראה שיש דבר מה בוער מאחורה. ב”ערב החורבן”, תערוכה של בן גל שהוצגה בגלריה טל אסתר ב־2001, אין כמעט דימויים עם שתי עיניים. בפרויקט הצילומי “ג’ימי” של גיל שני ובן גל שהוצג ב”אספיס” )2001(, שבמרכזו סירוס גבר אפריקאי, יש כוח רב, אבל התפאורה היא בדיונית וקרטונית, ומגחיכה את הארוטיקה והאימה. כל אלה באים אל מול העבודות של מהאסתטיקה או וחוגגת צבעונית אפריקאית מאסתטיקה המושפעות גל, בן של הבראשיתיות הפונדמנטליזם; למשל עבודת הווידאו שלו “חדר שעשועים אלקטרוני”. גם במעבר של מרומי מהכושי הענק והחמוש היטב בתערוכה “הלנה” )2001, ביתן הלנה רובינשטיין( לווידאו ארט “קיקלופ” )2004(, אותו בקלישאות שבאות מחוסר השכלה”. זה למלא הכול עושה בסך “כל מה שאני הגדיר שאותו הכושי בן ששת המטרים של מרומי היה אחת העבודות החזקות יותר שיצאו מהדור שאני מדבר עליו,

אף שגם הוא עמד כלוא לפני גדר האבטחה שבנה מרומי בכניסה לחלל.כפירה לא ב”דבר”, אמונה חוסר על מרמז לסבטקסט, הרימוז אפילו אולי הזה, הסבטקסטיזם ב”דבר”, שכן כפירה היא פעולה עוצמתית - כןלא’ית - מדי לתיאור העניין. כאן מדובר בחוסר אמונה מטושטש ומתולתל, אולי טורדני, אולי חלומי־אווירתי. אולי כדי להציג בכל זאת פוליטיות והתנגדות במוחלש, אוַמר שאין דבר שונה יותר בינו ובין העמוד הראשון של “ידיעות אחרונות” או “מעריב”. המוחלש הוא הפוך מהוולגרי שמאפיין את הישראליות של ימינו. הוא חלבי, צבעו בז’, הפוך לצבעי האדום ושחור בשערי העיתונים הגדולים. כך שאפשר לראות בעבודות האלה שמניתי גם התנגדות

לסוג הזה של פריזמת שחור־לבן־אדום של המציאות. אחרת: מטרה להשיג נועד פוליטיים באספקטים במוחלש היתר ששימוש גם ייתכן זאת, עם לשמור את האמן כמי שמתייחס לבעיות פוליטיות )“מתעסק עכשיו בפוליטי”( כלפי חוץ, דבר שיוצר נוצר בזכות קידום המכירות של הצבא בו עניין כאמן ישראלי )חלק מהאפיל של אמנים ישראלים והפוליטיקאים הישראלים במלחמות השונות ובשלל הכיבושים שמהם ישראל לא יורדת ושומרת על מקומה בסי.אן.אן(, ובה בעת שומר על עשן של מסתורין כלפי פנים - דבר שיכול לסייע במגע עם גופים ממשלתיים, משפחה, עבודה, רוכשי האמנות ועוד, שלא תמיד נוטים לחבב ולהעריך אמירות רדיקליות נטו, אלא מעוניינים באמירות “מאתגרות”, כלומר מוחלשות, כלומר שאינן אומרות כלום אבל עושות שימוש במילים רבות. כך האמן יוכל להגיד וגם לא להגיד, להיראות כנועץ סכין, אבל

הסכין רכה כל כך שהיא ממש מלטפת. לא סכין, כי אם יד תינוק.

שרעפאת

זמן ארוך בתקופה שאני מתייחס אליה, שתי הדמויות החשובות ביותר באזור היו שרון וערפאת. ערפאת 2006. הצמד הזה הוא ההפך מהמוחלש. ירד מהזירה בסוף 2004, שרון כשנה לאחר מכן, בתחילת במאמר מוסגר, שניהם היו הנאהבים הגדולים של הפוליטיקה הישרא־סטינית. ערפאת העלה את שרון, שהעלה את ערפאת, שנהרג אולי על ידי שרון, ואז גם זה כמו־מת. שניהם סבלו מיתה אטית דומה בהפרש לא גדול זה מזה, שלושה־עשר חודשים, כמו זוג קשישים שלא יכול האחד בלא רעהו, מוחלפים על ידי העתקים חיוורים. המוות היה מסתורי ונדיר אצל שניהם. “שרון” ו”ערפאת”, שניהם היו בסיס לשתי תערוכות שהיו בין התערוכות הקבוצתיות החשובות בשנים האלה, מבחינת העבודה האוצרותית לפחות. “שרון” של יהושע סימון בקלישר )שבה נטלתי חלק( מ־2004 ו”נחשו מי מת?” של אורי דסאו בדביר 2003, שעסקה ביו”ר הרשות דאז. כמי שמכיר את אחורי הקלעים של התערוכה “שרון”, סימון הרהר בה וניסה להקים אותה כמה שנים לפני שדסאו הכריז על התערוכה שלו, אף שאולי גם דסאו

והרע | 29

עבד על שלו במקביל או לפני, אין זה העניין. שלא כדסאו, שמצא גלריה מסחרית משגשגת )גלריה דביר בצפון תל אביב( לתערוכתו, סימון התקשה לשכנע גלריות מסחריות בחזון התערוכה שלו, שבעצם זמן רב להתמקם בחלל הציבורי של קלישר לו ולקח היתה תערוכה בעלת הינף אנטי קפיטליסטי, בפלח הישבן הימני של שוק הכרמל. שני האוצרים הגיעו מאותו אזור אמנותי, מהאקדמיה החופשית )גם אני(, ולמעשה חסרי השכלה אמנותית אקדמית עד האצירה, אך פנו כל אחד לכיוון אחר במהלך 2001 - דבר שהוביל לפיצול לא דרמטי באקדמיה החופשית. על אף הקרבה בגיל והדמיון בתחילת הדרך, שניהם אוחזים בעמדות פוליטיות שונות ובגישות אוצרותיות וחברתיות־פוליטיות אחרות, ובכל זאת שתי התערוכות המצליחות מאופיינות באותה הגישה האוצרותית המוחלשת כלפי הנושא - שרון/

ערפאת. אף שהתערוכות בהחלט היו רוויות מסרים, שתיהן בחרו שלא להתמודד מול שרון וערפאת עצמם, השתמש סימון לעצמם. מרתקים אחרים, נושאים עליו להניח ַכן כמעין במנהיגים השתמשו אלא בשם של שרון ויצר דרכו את הקשר בין שרון המיליטריסט לשרון הקפיטליסט. הוא בעצם חזה את מפלגת קדימה, מפלגת ההון של שרון שהוקמה אחר כך, שגם בימי אולמרט עשתה הכול כדי שפרץ וזה גם מה שאולי סייע להפיל אותה )מלחמת לבנון הסוציאליסט לא יקבל את משרת שר האוצר,

השנייה(. ומולו, אורי דסאו טען דרך התערוכה פחות או יותר שערפאת הוא דימוי, קונסטרוקט, מבנן, של התקשורת והאמנות הישראלית ושל קולנוע הסבנטיז והבורקס בישראל למשל. על ההזמנה של “שרון” התנוססה יעל בר זוהר מהטלנובלה “רמת אביב ג’” ששיחקה דמות ששמה שרון )לינוביץ’(. האוצר אורי דסאו הציב במרכז הגלריה סרטי פופ ישראליים שבהם התעסקו בערפאת, וגם שם התערוכה “נחשו מי מת?” נגזר מסרט. זה מעשה שיש להתעכב עליו. יש לציין לטובת מי שלא הבחין בכך שמדובר בשנים שבהן שני האנשים האלה )או אם תרצו, אחד מהם(, ערפאת ושרון, וסכסוכיהם עדיין גבו מספר רב של הרוגים. אני מפרש את הגישה של שתי התערוכות אולי בכך שלא היה אפשר לגשת אל ערפאת ושרון חזיתית, אלא רק באופן שכזה, בלי להיות פתטי ומובן מאליו, או עיתונאי. הפחד מהמובן מאליו הוא אחת הסיבות למוחלש, כי פעמים רבות עצם ההחלשה היא הפעולה האמנותית או האוצרותית. כלומר

אמנות = החלשה. חשוב לציין שבשתי התערוכות רוב העבודות דווקא לא היו מוחלשות. אבל הנסיגה אל הבורקס ואל הטלנובלה בתערוכות הנושא על ערפאת ושרון היתה החלשה ומזעור נזקים של הדמויות החזקות, הנוראות והשנויות במחלוקת ביותר בתולדות המזרח התיכון בשלושים של מותו אחרי ב”סטודיו”, מ־2005 במאמר בהם התגאה שדסאו הדברים אחד האחרונות. השנים וכותרת ערפאת, הוא שהתערוכה נועדה להיקרא “נחשו מי מת - על ערפאת באמנות הישראלית” המשנה נמחקה, כלומר השם ערפאת לא אוזכר בכותרת התערוכה מסיבות שונות. ואגב, בכתבה על תופעת האוצרים הצעירים ב”מעריב” הגדיר דסאו את האסטרטגיה של אוצר במילים: “אף פעם לא

טוב להיראות להוט מדי”, אולי כרפרנס אל הנערה המצועפת. מאחר שאני עצמי שייך לדור הזה, המוחלש קיים גם בי. גם אני במוטו למאמר הזה משתמש בשיר לאמת מסוגל שאיני בטענות לבוא אפשר אליי שגם ייתכן מסוים. דבר לומר כדי פיק צביקה של

חזיתית, שנראית כמשהו פמפלטי.אפשר - הטראנס חובבי בלשון נים”, “ַלּפָ - “חזק” “מובהק”, מוחלש”, ה”לא מהו להראות כדי להביא התייחסות אחרת לשרון שהיתה אצל האמן דויד ריב, בן דור אחר, שכתב בפשטות, “אריק אוכל ילדים” בעבודה שצונזרה ממוזיאון תל אביב )אמצע 2001(. ובכל זאת ריב אומר ב”הארץ” )2004(: “)באמנות פוליטית( שיקולים אסתטיים אמורים להיות זניחים. העבודות שלי הן לא כאלה ובעצם בזה שאני עושה ציור כבר יש סתירה לרעיון של אמנות פוליטית”. ואכן, גם בציורי ִמתאר הבתים על קו החוף התל אביבי, המאפיינים את ריב, מורגש אלמנט “המוחלש”, או בציור על פי תמונות של מיקי קרצמן. מדוע לא לתלות את התמונות המזעזעות עצמן ויש לתווך אותן במכחול? האם התיווך הציירני הוא מה שהופך “מציאות” ל”אמנות”? על כל פנים, העבודות הלא מוחלשות שלו דווקא צונזרו. חשוב לציין שאני משתמש במילה "מוחלש" לא במשמעותה הסוציו־אקונומית שבה מוחלש משמש תחליף

חיוור ופוליטיקלי־קורקט למילה הוותיקה "עני".

החדש | 30

אנטי ישראליּות

שלה, והחיוורות המיניות קלושות הדמויות עם נמט רותי מקרים: באינסוף יש מוחלשות דמויות שמאופיינות בנטול ובלא־בשרני ואחר כך הארנבים המתים )גלריה דביר, 2005(, ילד/ילדה סטטי על פוני - מיניות כבויה על מיניות מוקטנת )מול הסוס(. העבודות המשותפות שלה ושל זויה צ’רקסקי הקדימו את הטרנד החלוש והרופס. רועי רוזן יוצר דרך האישה היהודייה המתה ז’וסטין פרנק, וככה מצליח לסנן עבודות שהן לעתים “חזקות”, או דרך וידויים שאומרים אנשים אחרים, כמו קולות בתחום

הספירטואליזם. אלי פטל, בן אותו דור של רוב האנשים שציינתי, שונה מהמגמה. בדרך כלל הדימויים שלו ברורים מאוד, חזקים, בולטים, מנסים להיות ְפֵרחיים, מלאי חיים, שובבים, מצחיקים, ישראליים - זו המילה. אבל בתערוכה שלו “טבע מקורי” )הלנה רובינשטיין, 2007( היו חלק גדול מהעבודות מעין ציורים מהוהים על ג’ינס, וצורת ההצגה על קוליסות )אוצר: אורי דסאו( גם היא ייצגה איזו “ארעיות” שמנוגדת לדימויי הבסיס של פטל, שהם חזקים ונטועים בקרקע. היא כאילו שמה את העבודות החזקות בסוגריים של מוחלשות, והן הופכות בסופו של דבר לשם האירוני “טבע מקורי”. במחשבה שנייה, עצם הטכניקה האלי־ֶפֶטלית, ציור במכחול אמנות שנראית כמצולמת, היא החלשה ועיבוד של הדימוי המקורי )החזק(. ואפשר לומר שהחלשה ראשונית יש גם בבחירת הדמויות המייצגות, דמויות כמו האחים יתום שאינן מרכזיות בפוליטיקה הישראלית. ובכל זאת הכוח נשאר אצור בעבודות. פטל, אף שהוא שחקן שש־בש

מרכזי בדור הזה, לא מייצג של הסגנון המוחלש. “תרדמון”, התערוכה של אדם רבינוביץ’ בהלנה רובינשטיין שהוצגה בקומה שמעל “טבע מקורי”, היתה מופת יפהפה של מוחלשות, עשן, קסם, קרח יבש, חושך. גם שמה מעיד על שאיפה מוחלשת, והקריירה של אדם רבינוביץ’ כללה מפגן אדיר של אורות עמומים ופלואורסצנטים קורצים למחצה, שבהם הקיר הלבן מאיר על הפלואורסצנט )תערוכה שלו במבנה המדרשה(. רבינוביץ’ הוא אחד מאשפי המוחלש, הוא יודע ללהטט בו, והוא בוודאי לא נסחף לתוכו כחלק מפעולת הגרביטציה, אלא עומד בחוד החנית שלו, או אולי פועל בו בלי קשר לנטייה הזאת. עבודה אחרת שלו היא “מרקו”, עיבוד טלוויזיה שמעצים את הסטריליות של הדמות הבכיינית מהגרסה היפנית ל”הלב”. מרקו הוא גם השם

האמצעי של גיל שני.מדברים על אמנות אנטי ישראלית כשמדברים על אמנים פוליטיים. אפשר להשתמש במושג אחרת. המוחלשות, אף שהיא לוקחת אלמנטים ישראליים יותר מהאמנות שקדמה לה, היא אנטי ישראלית, מבחינת זו שהיא הופכית למגמה הצעקנית הישראלית. אין כאן “אנטי ישראליות” לפי המובן הרווח - שמשמעו פרו־ערביות או פרו־פלסטיניות. הרי האלמנטים הישראליים הקלישאתיים הם גם ייצוג של האלמנטים הערביים )כך הם נתפסים לפחות(: פלאפל, חומוס, מוזיקה מזרחית, חריף, קפה ממותק, חוסר נימוס מול דוגריות, סילבן שלום )שאגב, הופיע בהזמנת התערוכה “חזרת” של אורי דסאו, גלריה גבעון, 2005(. האנטי ישראליות הזאת היא גם אנטי ערביות. אפילו צה”ל הישראלי הוא סימן של ערביות, שהרי הוא הזדמנות כמעט יחידה לפגוש ערבים. ילד שואל את אביו, על פי הקלישאה, אם הרג ערבי במילואים. גם האנטישמיות בישראל נגד הערבים קשורה לקשר עם ערבים )ליברמן יודע לדבר ערבית בקמפיין בחירות 2009(. ה”אנטי ישראליות” אולי קשורה לטענה או יש בה הדהוד של הטענה שאיננו בהכרח קשורים לפה )טענה שאישית איני מקבל(, אלא אנחנו אירופים נרפים שדוהים

בשמש. אולי איזו שאיפה ליהודיות ומינוריות־גלותית. המוחלש הוא הדהוד גם של פסימיזם ומלנכוליזם. בגלריה זומר הוצגה תערוכה ושמה “מלנכוליה” )מאי 2006(. רועי ברנד, שאצר את התערוכה בשיתוף עם עירית זומר, אמר לכתבת פורטל נענע: “אני מאמין שהמלנכוליה משקפת משהו חשוב מרוח התקופה שלנו. אפשר לראות את זה בכל מקום, לא רק באמנות פלסטית, אלא גם בספרות, קולנוע, מוזיקה ובפילוסופיה”. חשוב לציין שהמוחלש הוא לא סימן לאסקפיזם הישראלי שרווח באותן שנים, כפי שנהגו לכתוב בעיתונות. האסקפיזם אמור להיות קרנבלי איכשהו. מיכל הלפמן היא אמנית שבין השאר היתה קשורה לחיי הלילה דרך עיצוב מועדון רגע שמחה של גווייה כלומר מסיבה. הלכלוך שאחר הן שלה הידועות מהעבודות חלק .17 האומן

והרע | 31

וחינגה. גם כשדוד עדיקא פרסם מחווה למיכל הלפמן במדורו בכתב העת “מעין”, הוא בחר תמונה של שאריות סוף מסיבה. המוחלש רואה את העוצמה שבקפיאת הרגע, את העונג שבמוצר המעובד, כלומר גופה. בעבודה של הלפמן על ִקצה העלוב של המסיבה היא עושה מהלך החלשה על “האסקפיסטי”, “המסיבתי”. מבחינה פוליטית יש כאן אמצעי רטורי של עמימות ועמעום. אם הדורות הקודמים קראו קריאות מלאות פתוס של “די לכיבוש” ונתקעו בכיבוש מייאש של יותר מארבעים שנה, היה כאן ניסיון

אחר של אנשים שהרגישו כאילו נולדו בגרון ניחר )למרות שלא צעקו ממש נגד הכיבוש(.אחד הגורמים שעלו בתקופה שאני מציין הוא הווידאו ארט, גם כחלק ממגמה עולמית. חלק גדול סימפולים בפסקול, משחק עריכה, של קשה ובעבודה בעיבוד מתאפיינות ארט הווידאו מיצירות ואפקטורה. כל אלה הם מוחלשים לעומת המסמך הטבעי, הבראשיתי, שלעתים נאמר עליו “תמונה שווה אלף מילים”. הווידאו ארט לעתים צריך אלף מלים לצדו כדי ליצור תמונה ברורה. גם בתאוריה האמנותית הסטייל הוא עמעום הרעיונות. נראה כאילו מטרת הדפים שמחלקים לך בתערוכות היא לא להגיד דבר על התערוכה. מעבר לווידאו המעובד, גם כשנעשה כאן וידאו נקי מערפול יש פעמים רבות רמזים להחלשה. למשל בדרך שבה יעל ברתנא מייצגת את הישראליות על ידי קפיאה של נתיבי

.)”Trembling Time“ איילון בצפירת יום הזיכרון )העבודהסבג דורון האדם כוח חברות לאיש הקשור יהודה, בבן פלוס" "ארט מלון לתוך הגעתי בטעות ולרשת "אטלס". הרעיון מאחורי המלון הוא שאמנים )מאיה אטון, אילת כרמי, דורון רבינא, טלי בן בסט ואולף קונמן( יציירו עבודות בפרוזדורי הקומות. כמעט כולם )מלבד רבינא( השתמשו בטכניקות של מוחלש במגעם עם ההון וענף מלונאות הבוטיק, והדגש הוא על ציורי ענפים קודרים ברוח מרכז

אירופה.אני מנסה לחשוב על תערוכות שצונזרו בשנים האלה, שכן מה שצונזר הוא בהכרח מחויב, נוקשה, בהיר, ולא עמום או מתעתע. עולות באמת העבודות של דויד ריב שצוינו לעיל. ב”שרון” צונזרה עבודה של בועז ארד ששמה “החווה הסינית”, שהציגה מעין חשפנית אסיאתית, אולי סינית, ולצדה כתוב באותיות אנגליות “החווה הסינית”, אולי כי היא קישרה בין שכול לפורנוגרפיה בקישור זול וישיר, הפוך לדרך המתוחכמת והרב רבדית המוחלשת. במקום העבודה, הציג האוצר מדבקה שחורה, ובטקסט התערוכה הוזכרו הצנזורה וההקשר שלה ללימור לבנת, שהיתה אז השרה הממונה על תחום התרבות ורדפה ביטויים אנטי ישראליים לטעמה. מעניין ששתי העבודות - של ריב ושל ארד - היו קרובות עבודה עוד הזה. הכבוד את להשיג הצליחו הן דווקא אך )לכאורה(, שנונה ולא ילדותית לבדיחה שצונזרה אז היתה גם היא ילדותית אבל לא פוליטית. בתערוכת גן של קרן ציטר בגלריה טל אסתר, שאותה עשתה בלילה לפני פתיחת התערוכה שלי במקום, “המזל”ט הסרבן” )2002(. ציטר לא היתה אז אמנית מוכרת, אני לא בטוח שכבר הציגה אז את תערוכת היחיד שלה ברוזנפלד, אבל היא הוציאה

עיתון אמנות ומין ששמו “אלכסיה”. יכול להיות שהיא היתה אז טבחית בפאב המנזר.התערוכה נוצרה מחוסר הבנה. בשיחת חולין היא הציעה לטלי צדרבאום, בעלת הגלריה, לעשות תערוכת גן בגלריה. לילה לפני התערוכה שלי היא באה עם חברה )נעמה יוריה(, ריססה קצף גילוח, התערוכה. את לנקות נאלצה היא התערוכה בבוקר שבורות. מקלדות והניחה בירוק, עצים צבעה בגדול, זו היתה תערוכה פוליטית משמעותית מאוד )אף שלא הוצגה, ואיש כמעט לא צפה בה. אני מאריאל, אמנית ציטר של להיותה זה את לקשר אפשר אולי מאוד(. אותה ואהבתי אותה ראיתי עדרית סות להתנהגות ּכְ וב”שיח השמאלני”, שהוא הרבה פעמים באמנות זר נטע שראתה בעצמה שמדירה חלקים גדולים מישראל. זו היתה ללא ספק תערוכה פרועה, שבוחנת את הגבול בין אמן לבעל

גלריה או נדל”ן, בעצם תערוכה על הכיבוש.

“צה”ל הוא העדין שבין הצבאות” | בן כספית, “מעריב”, אפריל 2009

אף לנדאו. סיגלית היא כאן כותב אני אמנית שנעשתה מרכזית במהלך התקופה באפסטיז שעליה שמדובר בעבודות “חזקות” ו”קשות” עד מדממות - “הארץ” )2002( ו”הפתרון האינסופי” )2005( הן או על ארץ־ישראל עיתון “הארץ” אופים, על טייק גם השמות הם גרנדיוזי. תערוכות של עמעום )הכותרת הרשמית של התערוכה היתה באנגלית: “The Country”(. ו”הפתרון האינסופי” הוא משחק

החדש | 32

מילים על “הפתרון הסופי” עם מילת שלילה. השיא ב”דה קנטרי” היה עיתוני “הארץ” המגולגלים בעיסת נייר לכדורים אדומים, כלומר השבירה של האקטואליה לכדורים ספוגי דם. אני לא חסיד של

לנדאו בתקופה האמורה, אבל יש לה ניסיון בהצגת דימויים חזקים. אביב תל במוזיאון כך ואחר בוונציה בביאנלה שלה בתערוכה רובנר. מיכל היא אחרת אמנית )“שדות”, 2006( היא הציגה על מסכי פלזמה סגלגלים ועל צלחות מעבדה דמויות מהלכות חסרות פנים או מתארי גוף - אלמנט מרכזי של המוחלשות והערפול. גם את הדימוי החזק והמרשים של קידוחי

הנפט בקזחסטן הפכה למשהו דהוי, כתמומי.עוד אמן שנמצא בקדמת הבמה הוא הצלם עדי נס, עם “הסעודה האחרונה” שלו )שוב גרסת כיסוי ליצירה אחרת(. מה שהופך אותה ליצירה מצליחה הוא לא ההקשרים הנוצריים דווקא, אלא הסתירה נס עדי אצל החיילים. של הסתמית וההבעה בתפאורה העושר חוסר הסתמי, הלבן לקיר שלהם המצולמים קפואים פעמיים, פעם אחת כמו בכל צילום, ופעם שנייה בתחושה שהם מעבירים כמי שצוו לקפוא לעמדתם. גם בציורים של ניר הוד יש פחות ופחות הומור ופחות ופחות טעם רע, והדמויות בהם מביטות בחוסר אמון לעבר הצופה/ניר הוד, כאילו יש שתי שכבות - המצלמה ואז ניר הוד. רועי קופר

הציג תערוכה שלמה בגלריה נגא של צילומי מקווה מים זהים כמעט לגמרי ונוסכי עצבובית. ייתכן שהסיבה לבחירה במוחלשות היא שנראה שהאסטרטגיה הישירה היא קיטש - תמונות ערבים מדממים. אפשר גם לומר שיש בגישה הישירה ניצול של הפצועים מול האמן המבקר בקוקטיילים. מלבד זאת, בגישה הישירה אין לאמן יתרון מול צלם העיתונות, שתפקידו ברור כל כך עד שאין טעם לדבר על זה: להביא דימויים עזים ככל האפשר. בעיתונות המוחלש לא יעניין אף אחד )כלומר לא את העורך או הקורא(. כך שהמוחלש באמנות קשור אולי למושג השיווקי הקרוי “בידול”, בידול מול

העיתון.מדוע מוחלש? לכאורה מנוגד המוחלש לאסטרטגיה אינסטינקטיבית של אמן. מה רוצה אמן, או כל יוצר? לבלוט, להפיל, ליצור רושם, לעורר תחושה. אלא שהמטרה של אמנים רבים היא להחליש, להתחרות במופנמותם עם אמנים אחרים. זה ניכר מאוד גם ב”טעם הטוב” ובעיצוב העדין של “סטודיו”

בגלגולו האחרון )עורכת: יעל ברגשטיין(. האוטובוס של כרמית גיל הוא עוד דוגמה. כרמית גיל הציגה אותו בתערוכת הגמר במדרשה לאמנות, ומשם הוא נדד לביאנלה בוונציה 2003. אלא שלא מדובר באוטובוס, שהוא אימג’ חזק וישראלי בימי הפיגועים, אלא רק בשלדה לבנה של אוטובוס, מרוקנת לחלוטין, גווייה של אוטובוס שלא ברור אם

הוא מת או לא, וגם לא זאת שזק”א מנייד בעולם )דימוי חזק(. הכלל, מן יוצאים המון יש זו כמו גרנדיוזית טענה בכל למוחלש. בנוגע רעיונות כמה הם אלה וגם אי אפשר לדבר על נקודות הציון כתוחמות בדיוק. הרי אין רגע שבו אנשים מחליטים לעשות דבר מה. תמיד היו ותמיד יהיו עניינים מוחלשים, ובכל זאת כרגע יש יותר, ולא התייחסתי כאן גם להשפעות חיצוניות של אמנים מוחלשים מהעולם. לא נעשה כאן מחקר מסודר וסיסטמטי, אלא בדיקה אינטואיטיבית, ללא קונקורדנציה. הרעיון כאן הוא להציג את מרכזיות המושג הזה לחלל האוויר. כמו

לומר: חם בחוץ, לבשו קצר ולא סוודר.

קולנוע צילום אנימציה כתיבה אמנות פלסטית תקשורת חזותית תיאטרוןוהרע | 33

תעודת בוגר מנשר מסלול B.A של האו"פ

ww

w.m

insh

ar.o

rg.il

03

-688

7090

ל' ט

א

ת" ,1

8 מי

חכד

דוח'

ר

החדש | 34

והרע | 35

החדש | 36

Previous Page: Tamir Lichtenberg, detail from: Hadar, 2005Above: Mika Rottenberg, detail from: P21, 2007Courtesy of Nicole Klagsbrun GalleryLeft: Tamir Lichtenberg, Candelabrum, 2005Next Page: Rakefet Viner Omer, Couple, 2006

בעמוד הקודם: טמיר ליכטנברג, פרט מתוך: הדר, 20052007 ,P21 :למעלה: מיקה רוטנברג, פרט מתוך

משמאל: טמיר ליכטנברג, מנורה, 2005בעמוד הבא: רקפת וינר עומר, זוג, 2006

והרע | 37

החדש | 38

החדשוהרע

והרע | 39

החדשוהרע

החדש | 40

Avner Ben Gal, Cantina, 2008 אבנר בן גל, קנטינה, 2008

והרע | 41

שלוליות של אורקרן כץ מסיירת בתערוכת פרס רפופורט של אבנר בן גל במוזיאון תל

אביב, 2009

“נכדים יקרים”, אבנר בן גל, 2008

יותר מכל דבר אחר אני שונאת השוואות. מאהבים מועדפים עליי כי הם לא יכולים להשוות את הגוף שלי למה שהיה אתמול. הזיכרון של מפגש מבודד בלילה אחד עושה פעם אחת סיבוב אמיתי במחזור

הדם שלי. למחרת הוא כבר נטוע בגוף כמילים שעושות במחזור הדם סיבובי שעשוע.ההבדל בין גוף של אדם לגוף של ציור הוא שאצל אנשים צומתי הבחירה מלוכלכים בהיגיון מילולי. אפילו מעבר בין שכבות חומריות דורש קיומן של הנחות תוכניות, נסיבתיות. כשאני פותחת מכתב, לא משנה איפה אקרע את המעטפה, מתחתיה יתגלה נייר המכתבים. את המילים שכתובות עליו אני רואה

לפי הבחירה שלי, של כיוון הקריעה ועוצמתה. את החומר אקבל כמובן מאליו.אבנר בן גל צייר רק את המשולש של נייר מכתבים צהוב שנגלה כשנפתחת מעטפה. הרבה זמן לא עמדתי מול ציור אישי כזה. בדרך כלל אני מרגישה כמו סוס טרויאני ממולא במלל מול אובייקט שאני מזהה. הציור הזה לא אפשר לי לצלול בשכבות הצבעים, לגעת בחומר, באמצעות ההיגיון. לפעמים אני מחפשת מקום לא בטוח, לא מוגדר, על הבד ומחביאה שם את הלכלוך. אבנר בן גל הודף אותי מהרגלי בשריטות קלילות על מעטפה שלא יחשפו עוד כלום. המעטפה היא רק צורה שאבנר בן גל יצר שנשמרת ומוגנת על ידי הצורה של המכתב. מתחת למעטפה אין צהוב, אין מנוחה למילים משתרבבות שנראה, רצה שהוא המילים של הגבולות את רק עוטפת המעטפה אפריוריות. הנחות שמחפשות ומותירה את ניסיונות ההגדלה וההקטנה של המשולש/מכתב חשופים. כלומר זה ציור שהאמן בחר את

ההיגיון בו. צומתי הבחירה של סיפור בין דורי שלם מורכבים אך ורק מחומר.מפגש בין שני אנשים מושיע ברגע שהקשר בין האובייקטים שמקיפים אותם ובין המילים שהם שחים חורג מן ההתנהלות הנסיבתית של עולם אפרורי. הקישור בין כתמי דם שהכתימו את הסדין ובין הריגת יתושים בשיר של מרדכי גלדמן הוא אפרורי, בעל פרופורציות הגיוניות. מעניין מספיק רק

לאדם אחד.ובין אווירונים לאפשרויות של ציפור ומלאכים, בין יופי הקישור בין נוצות יען לאפשרויות של גרניום פורח בשבר סרקופג לנוף רומאי, הוא חשוף יותר, מפנה את דרכם של שני אנשים זה לזה, ללא

כל החפצים בדרך שמקטינים את עולמם. הם ירוצו להגן זה על זה.משולש הנייר הצהוב נשלח למעטפה. במדיום הציור חפצים אישיים נשמרים כצורות. המכתב של אבנר בן גל חייב להיחשף כדי להישמר כחפץ אישי מפני המבט של הצופה. כל מה שלא נכתב עליו

שייך לצופה. אני לא בטוחה אם הדמויות שמצוירות בתחתית הקנבס הם הסבים או הנכדים.

“מצבר וראש גפרור שחור”, אבנר בן גל, 2007

קראתי פעם שלאהוב מישהו זה לחתור להכיר את כל צורות הריבוי שלו בעולם ולבודד אותו כך בכל סיטואציה של מפגש.

נדמה שהבד גדל עם הציור. שהגפרור והאש והמצבר צוירו ללא שום מצע מובטח מראש.חלק מן הצורות וכתמי הצבע לקחו על עצמם תפקידים של מרחב תלת ממדי כדי להגן על ביטויים

אופטיים יותר של הטבע הדומם. נוצרו שם קוביות צל. חשבתי לשמור אותן כדי להוסיף צל לספל תה מאוחר יותר.

“טבע דומם פועם”, אבנר בן גל, 2005

טבע דומם של צנצנות וכלי בית בשרניים על שולחן ומתחת לתאורה בוהקת. הזיהוי של החפצים נעשה

בדוחק “הרגע האחרון”, בוותרנות כואבת. אני מדמיינת צייד שיורה באנשים, ולאחר מכן מקעקע להם על הגב את החיה שהוא חלם לירות בה. הוא מחפש את הפרא, את הלא אנושי, בזמן שהאנושי גוסס לצדו. חלקי בית ותפנימים נזבחים, וההתחלה של החלום עליהם, של הדמיון, מתחילה כמעט מאוחר

מדי, כשצורתם בעיצומו של ריקבון.

“פסאז’”, אבנר בן גל

מפלצות וחיות יער גועשות מפינה של חדר, קצף קופים ואיילות. ממציאות מיתולוגיות מיניאטוריות על ֶרשע וצחוק. גם שדי האופל וגם מלאכי האור צוחקים. אולם הצחוק ראשיתו באופל והאור נדבק. הוא אינו יודע על מה הוא צוחק. בשלולית אור, בתחתי הבד, מעין יד עם סוכריית מסכה של חיית פרא.

חטיף של אמן תחפושות מדופלם.לרגע עולה המחשבה שאבנר בן גל ִמגנט את הציור כולו, על צבעיו ומאוכלסיו, למצע דמיוני, ונתן להם להתגלגל בתנופה עדינה לבדם. זה יצר אפקט שבו תנוחות מעודנות, מתחמקות, של מודל עירום

נשי מקבלות אנרגיה של פעפוע, געש. הציור מפחיד. אולי אם הייתי מגיעה אליו רגע לפני שהבד הגיע אליו הוא היה מצחיק. אבנר בן גל פגש את החיות שלו, את חיות הפרא ואת התוכי לפני החורבן, בעיצומו של האילוף. יש הרגשה שככל שעובר הזמן, החיות מתאמנות לתוך האנושיות הנדרשת מחיות מצוירות. הן יכולות להישאר במדיום

הזה ללא האנושי. כמות שהן.

“הרמן”, אבנר בן גל, 2003

חסרות לו עיניים כי הדמעות שלו מכתימות ללא מעצור את כל הבד. האיש הזה עיוור בעוצמה. אבל על הבד מצויר דיוקן עם עיניים. איפה הוא?

“קנטינה”, אבנר בן גל, 2008

מוגש אוכל לאנשים עם שקיפות. השקיפות שלהם חשובה לציור. אסור להם לאכול ולהתלכלך. מובן שהם לא יאכלו. זה ציור. אילו היו אוכלים זה לא היה ציור. אוכל שדומה למוות. הקיום של הסיפור

הקפוא משרטט גבול תהומי. סקיצה של גבול בין חיים למוות. אדוני רק נטול משרתים, עולם הוא יותר. החלום גדול הרוע כך יותר, גדול בחלום ככל שהגוף אדון של שיגיונות לעוד מקום ויוצרת לריקוד האלה השיגיונות את מכפיפה המוזיקה השיגיונות.

החלום. כל מה שמתחיל להתכופף לריקוד יוצא מגופו של החולם והופך לנחלם.

כשהעלמה מתה הוא נולד כמשרת. משרת אבל כללי. שר במקהלת אבלים. לפני זה היא לימדה אותו על סבל במקומות עם שמות יפים: באר החולי, וילון העוני, מנורת הרעב. הוא למד להתאבל על כל דבר חוץ מאהבה. כשהיא מתה הוא כבר לא אדון של כלום. בתוך הציור צבע שהיה גיבור של סיפור

הופך לטון של כותרת של יצירה.

Wes LangRyan Schneider

Carry OnMay 15 - June 20, 2009

* two artists monographs will be printed and published on the occaision of the exhibition by Eighth Veil Press

Wes Lang, Rocks, Salt And Nails... 2009

E I G H T H V E I L7174 Sunset Blvd. Los Angeles, CA 90046

eighthvei l .org

והרע | 43

החדש | 44

Elena Len Boukhman, Belgique, 2009 ילנה לן בוכמן, בלז'יק, 2009

והרע | 45

המימונה למהגרי עבודה בגן לוינסקי: אירוע משותף לתושבי השכונה עם הופעות ופיקניק שכלל מה שכולם הביאו. המארגנים מוסיפים: "רשימת ההופעות היתה די פרוצה. כל יום הגיעו טלפונים של אנשים שרצו להצטרף: היפ הופ של יתומים מסודן, להקת מתופפות מפלורנטין, מאסטר פיליפיני לאמנויות לחימה, ועוד. הסטודיו של ליאור וטרמן נמצא בגן. קודם הוא היה המקלט של בית הספר ביאליק שנהרס לפני כמה שנים. אחר כך הוא שיכן איזה מאה פליטים מדרפור וסודן, ואז עיריית תל אביב גירשה אותם משם והחליטה לתת את המקלט לאמן. נטעלי שלוסר ווטרמן חשבו על המימונה כשהיו נפגשים לרקוד בסטודיו כחלק מקבוצה שמנסה לרקוד קראמפינג, ריקוד שחור שהתפתח בלוס אנג'לס. הקבוצה תמכה בהפקה של המימונה. למשל מוטי ברכר שהנחה את האירוע, נטלי לוין ונגה שליו גם עשו המון דברים. חוץ מזה, הצטרף להפקה רואי בונדיש, ואפשר לומר שהוא ניהל אותה בפועל. גם ארגון מסיל"ה הצטרף להפקה בצורה פעילה

וקישר אותנו עם נציגי הקהילות. ועמותת ברית עולם סייעה. בקיץ אנחנו מתכננים אירוע המשך"

החדש | 46

והרע | 47

Above: Keren Katz, Reddening a Little, 2006 Right: Tamar Eisenberg, The Bats, 2008

Left on next page: Maayan Strauss, Settlement Evacuation, 2002. Playmobil pieces, sand and stones

למעלה: קרן כץ, מאדימים מעט, 2006מימין: תמר איזנברג, העטלפים, 2008

בעמוד הבא משמאל:מעין שטראוס, פינוי התנחלות, 2002.

פליימוביל, חול ואבנים

החדש | 48

והרע | 49

החדש | 50

והרע | 51

שמות עבודותשי־לי עוזיאל

צמד בכניסה

ינשוף זקןדיוקן עצמי

בודד

ציפור על ענף בליל ירח מלא

עבודות מימין לשמאל נגד כיוון השעון

קערת יוגורט בחללחלילנית

נוףקדישמן על חגיגת

V.H.S מכשיר וידאופרח

זר פרחיםמתחת למים

הצעה להצבת פסל סביבתי בכיכר המדינהאור מתפזר

שחקנית פורנו כושלת מתעמתת עם נורת להטמופשט בסופה

פיצוץ בחדרילדה מקליטה גיטרה למחשב ומאחוריה זאב

כל מה שאני זוכר מהכותל המערבידג מעובד

החלל שלי

מתוך התערוכה של שי־לי עוזיאל "אמא, אני לא רוצה לאצור", בגלריה של המדרשה בתל אביב, אפריל-מאי 2009. אוצר: דורון רבינא.

החדש | 52

תוכנית החלוקהיהושע סימון על ארכיון ההפרדה שאצרה אריאלה אזולאי

התערוכה “אלימות מכוננת” שאצרה אריאלה אזולאי בזוכרות היא במידת מה המשך של הפרויקט מדינה “מעשה כספר אור ראה ,2007 )יוני במנשר שאצרה ”2007-1967 מדינה “מעשה ההיסטורי ב”גניאולוגיה עוסקת והיא ,)2008 אתגר, בהוצאת ”2007-1967 הכיבוש של מצולמת היסטוריה -החזותית” של האלימות המכוננת של “48”. גם כאן תהליך העבודה האוצרותי לא כלל יצירת עבודות חדשות אלא ייצור ידע חדש דרך קלסיפיקציה־מחדש של ארכיונים לאומיים ופרטיים )לשכת העיתונות הממשלתית, גנזך המדינה, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון צה”ל ומשרד הביטחון, ארכיון הצילומים קק”ל, מוזיאון הפלמ”ח, הארכיון לתולדות ההגנה, ועוד ועוד(. שם התערוכה “אלימות מכוננת” מתייחס למושג של ולטר בנימין מתוך “לביקורת החוק” )1921(, שבו הוא מתאר את “האלימות מתוות-החוק”. זו היא שיצרה כאן את ההיפרדות האלימות הלא־חוקית שבבסיס החוק ואשר כוננה אותו. אלימות הזו על התפיסה שהאלימות המכוננת אזולאי מערערת פליט-עולה. ישראלי-ערבי; יהודי-פלסטיני; היא בלתי הפיכה. דרך קריאה מדוקדקת בתצלומים, הארה ועיגון שלהם בכיתובים, אזולאי פורמת את היגיון תוכנית החלוקה ועוקבת אחרי סדרה של פרקטיקות ואירועים שייצרו כאן יהודים וערבים,

פלסטינים וישראלים, פליטים ומתיישבים. של הפרדה על כאן החיים את לבסס 1950-1947 של הניסיון את לשחזר ניסיון היא התערוכה קטגוריות - צד יהודי שנלחם כנגד צד ערבי שמאיים לחסלו. אזולאי קובעת שאירועי האלימות עד אז היו היבט אחד ביחסי יהודים-ערבים כאן, וכי הם חלקו כל מיני עולמות משותפים אשר עברו רדוקציה לשני גופים לאומיים יריבים סביב אותן שנים - יהודים וערבים. התערוכה מתעכבת על רגע ההקרשה של שתי הישויות הללו סביב האירוע של הגירוש, הנישול והחלת המשטר הצבאי. אזולאי מאפשרת

לראות מחדש קיומן של היסטוריות נוספות.שחיברה ספרים בשני אזולאי שפיתחה מערכות שתי בין מפגש גם רבה במידה הוא הפרויקט - הראשון )2007( ו”האמנה האזרחית של הצילום” )עם עדי אופיר, 2008( זה שאינו אחד” “משטר מעביר את הכיבוש ללבו של המשטר הישראלי )זאת אומרת מבטל את התפיסה שמדובר בפרויקט זמני(, והשני מתאר את הצילום כאירוע השתתפותי, כמפגש של אנשים שונים סביב מצלמה, כאפקט של אירוע. החיבור בין שתי המערכות האלה שפיתחה אזולאי מאפשר לה קריאה מדוקדקת בתצלומים מתוך שחזור של היסטוריית התהוות משטר ההפרדה. בתערוכה אין תצלומים “מרשיעים” של טבח והרג. התצלומים בתערוכה לא מזעזעים - הם לא מוצרים מוגמרים של מחבר מוכיח בשער. העבודה ההיסטורית היא במיקומם בתוך רצף של אירועים ומכלול של תצלומים. זו אינה תערוכה על הנכבה, על האסון של הפלסטינים )“שלהם” כפי שאזולאי מסבירה(. הפרויקט מתמקד בזמן שבין בניין הארץ ובין הנכבה. אחד הגילויים המסעירים שלה מתוך קריאה דקדקנית בתצלומים הוא שהדרמה האמיתית

של השנים האלה היא עצם ההפרדה בין יהודים לערבים. דרך התבוננות מבעד לצילומים אזולאי מנכשת כל מושג שמגיע איתו כמובן מאליו. הגירוש הוא כבר לא מקרה, אלא אירוע לוגיסטי מורכב ורב שלבים. המצולמים הם פעמים רבות עדיין־לא־פליטים בהפרדה הבא לשלב במעבר ומיון, נישול של מתמשך תהליך של אחד ברגע בקרוב־פליטים, או מחייהם שלפני החלוקה. העלאת התערוכה בד בבד עם מועדי יום הזיכרון ויום העצמאות ועם המועד שנקבע לזכר האסון הפלסטיני היתה הזדמנות להסתכל על כל אלה מהצד השני. התערוכה היא ארכיון - גוף ידע שקורא לקרוא בו עוד ועוד. כל כיתוב תמונה שחיברה אזולאי הוא התחלה של מחקר מקיף שאותו רגע מפגש מתועד דורש. ההבנה שנובעת מהארכיון היא שזו מלחמת אזרחים. דרך הארכיון היא

מציעה להשיב לנו את האזרחות ולהבין שהנכבה קרתה גם לנו.

והרע | 53

למעלה:יאפא/יפו. הריסות הבתים בקצה העיר העתיקה בסמוך למסגד אל מחמודיה )ג'אמע יאפא אל־כביר( טרם פונו לגמרי, ושבריהן פזורים בכל מקום. בבתים שאותם החליטה המדינה לא להרוס כבר גרים מהגרות ומהגרים מבולגריה. הפרנסה עדיין בדוחק, ושכר דירה יש לשלם כל

חודש למשרד האפוטרופוס, המנכה מהכנסותיו על "הרכוש הנטוש" מס הכנסה כחוק. לא כל המהגרים יכלו להרשות לעצמם לשלם גם עבור בית עסק קטן. אבל במעט כסף יחסית אפשר היה לרכוש מהאפוטרופוס כלי עבודה כמו מכונת תפירה ולהפעיל עסק קטן גם ללא

קורת גג. כך היא היתה יכולה גם להפיג מעט את הבדידות של מהגרת בביתה וגם להתפרנס די מחסורה. צלם: זולטן קלוגר, לשכת העיתונות הממשלתית, 1.10.1949

בעמוד הבא:גירוש תושבות אל־טנטורה. מי שתתבונן בתצלום הזה זמן ממושך )שלא בהשפעת מלאכת ההסברה שהשקיעה מאמצים רבים בהצגת הגירוש

כטרנספר מרצון( לא תוכל במשך זמן רב להשתחרר ממגע עיניהם של המצולמים בתודעתה. עיניים טרוטות, מרוטות, בוכיות, כואבות, כועסות, מפוחדות, זועמות, זועקות, עייפות, מותשות, בוהות, קהות, לא מאמינות, בזות, מפקפקות, מבועתות ממה שראו במו עיניהן. לימים,

כשתראה גירוש, לא תטעה ותחשוב שזהו טרנספר מרצון.צלם: בנו רותנברג, גנזך המדינה, 18.6.1948

התצלומים לקוחים מתוך התערוכה "אלימות מכוננת 1950-1947" שהוצגה ב"זוכרות" בחודשים מרץ-יוני 2009. התערוכה תראה אור כספר בהוצאת רסלינג.

החדש | 54

והרע | 55

החדש | 56

והרע | 57

מכתב לשגרירהאמן והאוצר החברתי טל אדלר מסביר לנציג ישראל באוסטריה מה

חשיבותה של אמנות פוליטית

לכבוד השגריר הישראלי בווינה,שלום רב,

תודה על הזמן שהקדשת לי בפגישתנו בלשכתך, תודה על ההתעניינות בתערוכה. בדרך כלל לא מזדמן לי לשוחח עם נציג המדינה ובוודאי לא בסיטואציה נינוחה, פנים מול פנים. חשבתי רבות על שיחתנו ורציתי לשתף אותך במחשבותיי. את המכתב אפרסם גם בקטלוג התערוכה “Overlapping Voices” במוזיאון

אסל, שבה אני משתתף כאוצר וכאחד האמנים המציגים.כבר בתחילת דרכי כאמן למדתי להעריך את האיכויות הגלומות בממד הציבורי של האמנות. הבנתי את חללי האמנות - הן הרשמיים והגדולים והן החללים האלטרנטיביים והמאולתרים - כמקומות המאפשרים הידברות של האמן עם הציבור. במקביל להצגת האמנות, מתאפשרים ערוצי הידברות ציבוריים נוספים: ראיונות וכתבות בתקשורת המודפסת, המשודרת והאינטרנטית, התעניינות בתוצרים הנוספים של האמן, אפשרויות לחקור המשכתי ובחייו. בפעולותיו אליו, הקשורים ובאלה שלו האינטרנט באתר בפרסומיו, שימוש בכלי שיח ציבוריים נוספים והתנסיתי בכרזות רחוב, בעבודות דואר, בהתחזות פרסומית, בריצה

לבחירות, בהרצאות, באוצרות, בטקסט בקטלוג, במכתב לשגריר.השונים הסיפורים בישראל, של הפוליטית המציאות יותר של מורכבת הבנה בי הזמן התפתחה עם בקהילות השונות, על ההבדלים והמתחים שביניהן. מתוך סקרנות הרחבתי את מעגלי הראייה שלי, ובתוך כך גיליתי עוד מורכבויות, עוד נרטיבים, עוד סתירות, ולצערי גם עוד עוולות, אפליה ורוע. מתוך כאב,

תסכול ורצון לערב אחרים מצאתי באופן טבעי את הבמות הציבוריות של האמנות זמינות לשימוש.וקבוצות ממגוון מיחידים המורכבת כחלק מקהילה ועמיתים, חברים עם הבנתי את מקומי, בהדרגה עיסוקים ורקעים, בישראל ומחוצה לה. המשותף לכולם הוא הבנת הנחיצות והדחיפות של שינוי חברתי, אך לא רק בהבנה זו, אלא ברתימת העיסוק המרכזי של כל אחד מהם לקידום מטרה זו. חברי קהילה זו זכויות שוויון, של ערכים לקידום משאביהם ברוב רבים ובמקרים ובמקצועיותם במקצועם משתמשים אדם ואזרח, צדק חברתי, הגנת הסביבה, התנגדות לכיבוש, לדיכוי ולאפליה, סולידריות, דמוקרטיה... וכך ומטפלים, עיתונאים, עובדים דין, קולנוענים, מרצים, סטודנטים, חוקרים, רופאים אפשר למצוא עורכי

סוציאליים, מעצבים ואמנים מקדישים את הכלים שברשותם לעשיית השינוי.לא מובן מאליו הדבר עדיין, ואכן לעתים אני נתקל בתמיהה, בתרעומת או בזלזול על השימוש באמנות כפעולה חברתית־פוליטית קונקרטית. אני שומע על אופיו המגונה והירוד של הזיווג בין האמנות - שאמורה לעסוק בנשגב, ביפה או בשיח פילוסופי - ובין גישה אקטיביסטית של פעולה ישירה, של עיסוק בנושאים

פרוזאיים חברתיים, מקומיים, פוליטיים וספציפיים. בנוסף לכך, עם התחדדות הבנתי ואמירותיי הפוליטיות, מצאתי שרוב החברה הישראלית מפרשת את העמדות האלו כקיצוניות. דווקא עמדות שנגזרות מאידאות פשוטות ומבוססות של שוויון האדם וחירותו, ללא קשר לשייכות קהילתית כלשהי, השאיפה לקיום חברתי בהרמוניה ושלווה, ללא פגיעה בטבע ובאדם, מתוך הימנעות מגזענות ואפליה - דווקא העמדות האלה הפכו במציאות חיינו לקיצוניות. מצאתי את עצמי

מוגדר ומגודר בתור “השמאל הקיצוני”, ואני אף פעם לא תפסתי את עצמי קיצוני שכזה. לאט־לאט הבנתי שהמציאות מסביבי היא הקיצונית, לא הדעות שלי.

רק לא רבה, התעניינות גיליתי לישראל. מחוץ ובאירועים בתערוכות השתתפתי האחרונות בשנים

Installation view of the exhibition Overlapping Voices, Vienna 2008. A piece by Zoya Cherkassky

,Overlapping Voices מראה הצבה מתוך התערוכה וינה 2008. בקדמת התמונה עבודה של זויה צ'רקסקי

החדש | 58

בכלל חוזה בלי או נעבוד חוזה כל על נחתוםהתערוכה בסוף העבודה את ב"מתנה" נשאיר

להפקת העבודות בתקציב לנו צורך איןלבקש לא נחשוב אמן. אפילו על שכר מוותרים

תערוכה לכל בעצמנו העבודות את להוביל מתחייביםבפיצוי צורך לנו – אין של העבודה פגיעה גניבה שבר, של במקרה

ברזומה עוד שורה לעבוד בשביל נמשיךבעצמינו אותו ונתחזק הכבוד אנחנו נשפץ על תודה בכיכר, פסל

את שמינו להזכיר צורך אין תודה ,לא התרגשות איזו תמונה בעיתון,לנו צורך לשלם אין הצעות מחיר- הדמיות ממוחשבות, רעיונות, סקיצות,

מכספנו הקטלוג ונוסיף להשלמת כספי הפרס את נעבירהשני התואר אחרי גם במלצרות לעבוד נמשיך

בתיכון בטח שלא יסודי. בביה"ס אמנות לימודי לא צריכים תלמידיםחודשים שמונה כל ונפוטר כמרצים נעבוד

איגוד לפגישות נגיע לאלא נתאגד

בעבודה עצמה אלא בחיי כישראלי. לעתים נעמה לי תשומת הלב ולעתים הכביד עליי משקל התפקיד. יין וגבינה, ומפרש ויותר, על כוס מצאתי את עצמי יושב בסיטואציות חברתיות מול אנשים זרים פחות מייצג. מתקיף, מגונן, עמדות, מסביר משטר, דת, היסטוריה, מלמד תוצאות, חוזה מדיניים, מהלכים

מייצג?! לעתים תפסתי את עצמי והנה אני מייצג משהו, מישהו, מעבר לאני הפרטי. נגרר ומייצג את הישראלים,

את היהודים, את הציונות, את הפלסטינים, את הבדווים, את הצבא, את השמאל, את החומה... אחר כך הבנתי שגם אני, כמוך, נעשיתי שגריר.

בפגישתנו ביקשת שאספר לך על התערוכה הקבוצתית במוזיאון אסל באוסטריה, שאותה אני אוצר ומארגן עם שותפים בישראל ובאוסטריה. סיפרתי לך על הבחירות השונות וגם על העבודה שלי שאציג סיפור של בישראל. בנגב סיפורה של הקהילה הבדווית “לא־מוכרים” המספר את בתערוכה; הפרויקט קהילה מוחלשת ומופלית על ידי מדיניות אטומה ומציאות המתפתחת לממדים של אסון חברתי. פרויקט

שנוצר בתקווה לעורר הדים ולחולל שינוי.מתווכח לצדי, עומד אותך מוצא שהייתי ייתכן בישראל, זו לתערוכה מזדמן היית שאילו לי אמרת ומסנגר מול המקטרגים. עם זאת, טענת בפניי, אל לי להציג אמנות כזו מחוץ לישראל. הסברת שמכיוון התהליכים את לעומק להבין האירופי הקהל רוב של היכולת חוסר ומפאת סמויה, אנטישמיות שיש החברתיים־פוליטיים־הסטוריים בישראל, פרויקטים כגון אלו רק מעודדים תפיסות שגויות ודיכוטומיות פשטניות של המציאות בישראל. על רקע אנטישמי, פרשנות שטחית ולקויה יכולה להצדיק דעות ורגשות

חשוכים ומסוכנים. על והצבעת אסל במוזיאון הקבוצתית לתערוכה העבודות מבחירת שאר אכזבתך את הבעת בנוסף, כישלונה של תערוכה זו לייצג תמונה מאוזנת של ישראל, בהדגישה בעיקר נרטיבים פלסטיניים ובהציעה

פתרונות החותרים תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית.הסכמתי איתך שאנשים כאן באירופה אינם מבינים היטב את מציאות החיים בישראל. הם אולי לא מכירים את הנרטיבים השונים והסותרים, אינם רואים את המורכבות, לא מכירים את הקהילות השונות. גם אני כישראלי איני מתיימר להבין לעומק את מציאות החיים במקומות אחרים. האם בשל כך אינני אמור להתעניין וללמוד על תולדות הסכסוך בצפון אירלנד, על התנועה האזרחית להגנת הסביבה באיסלנד או

על מצוקתם ומאבקם החברתי של הצוענים באוסטריה למשל? אני מסכים גם עם הבנתך את האנטישמיות באירופה ובייחוד באוסטריה. אני יודע שבראיית ישראל כתוקפנית או במדיניותה כמפלה, ישנם כאלה המוצאים צידוקים לעברם הלא רחוק כאומה בזמן הנאצים,

ומצדיקים כך גם את דעותיהם האנטישמיות העכשוויות. רוח ואנשי חוקרים אמנים, סופרים, משוררים, של יצירותיהם הגבלת הוא הפתרון האם זאת, עם

העוסקים בביקורת פוליטית לגבולות מדינותיהם בלבד?אני מסכים גם עם הצהרתך על כישלונה של התערוכה שלנו לייצר תמונה מאוזנת של ישראל. אני בספק אם היינו מצליחים בכך, אילו היינו מנסים. מלבד הניסיון לא לייצר תערוכה מגמתית או פשטנית כמובן, אנו עדיין חיים ופועלים בתחום אידאולוגי מסוים המשפיע כמובן על דרך ראייתנו את עבודות האמנות

ועל הבנתנו את עבודת האוצרות.המציאות של ודיכוטומיות פשטניות תפיסות מעודדת ישראל מדינת שגם לציין כדאי לכך, מעבר ניסיונות יותר בצל כזו של המציאות תתפתח ובחוץ. ראייה קוטבית הפוליטית בישראל, בקרב אזרחיה סיפורם של אחרים, את הצדדים המוחלשים, המודרים ולהגביל את הקולות המנסים לחשוף את למדר

והשוליים.כמו מדינות אחרות, גם ישראל עוברת את אותם תהליכים גלובליים, וגם בישראל הפוליטיקה, התקשורת ואינטרסים כלכליים פרטיים הנוגדים את טובת הציבור קשורים זה לזה בקשרים שקשה להתירם או לעמוד

על סיבוכם.אינני מקבל את הצעתך להגביל את הצגת עבודתי בישראל בלבד. עם זאת, אני מתאר לעצמי שאילו רוב מרכזי התרבות והאמנות בישראל היו מעוניינים להשתתף במאמץ ולהציג פרויקטים מסוג זה, אם החברה בישראל ומנהיגיה היו מקבלים את ההצעות לתיקון מהר יותר וניסיונות לשנות מבפנים היו נושאים פרי,

כנראה לא הייתי נאלץ כלל לעסוק בשאלה זו.אולי - כמו שלפעמים טוענים כנגדי - אני פונה החוצה רק כדי לקבל תשומת לב, תמיכה ופרגון. אולי ביכולתה של הקהילה ומחשבה תחילה. מתוך אמונה מכוונת גם מתוך אסטרטגיה זה - טוען אני כך -הבינלאומית להשפיע על המדיניות בישראל ולעזור בתהליכים הקשים של השינוי. אולי גם מתוך תפיסתי

והרע | 59

בכלל חוזה בלי או נעבוד חוזה כל על נחתוםהתערוכה בסוף העבודה את ב"מתנה" נשאיר

להפקת העבודות בתקציב לנו צורך איןלבקש לא נחשוב אמן. אפילו על שכר מוותרים

תערוכה לכל בעצמנו העבודות את להוביל מתחייביםבפיצוי צורך לנו – אין של העבודה פגיעה גניבה שבר, של במקרה

ברזומה עוד שורה לעבוד בשביל נמשיךבעצמינו אותו ונתחזק הכבוד אנחנו נשפץ על תודה בכיכר, פסל

את שמינו להזכיר צורך אין תודה ,לא התרגשות איזו תמונה בעיתון,לנו צורך לשלם אין הצעות מחיר- הדמיות ממוחשבות, רעיונות, סקיצות,

מכספנו הקטלוג ונוסיף להשלמת כספי הפרס את נעבירהשני התואר אחרי גם במלצרות לעבוד נמשיך

בתיכון בטח שלא יסודי. בביה"ס אמנות לימודי לא צריכים תלמידיםחודשים שמונה כל ונפוטר כמרצים נעבוד

איגוד לפגישות נגיע לאלא נתאגד

את אחריותה ההיסטורית של אירופה לנסיבות ולתהליכים שהובילו בסופו של דבר למציאות העכשווית בישראל.

בצורה מעט אירונית, אולי אני משרת אף את המטרות שלך. כשאזרחים מציגים בביטחון ובחופשיות ביקורת גלויה ולעתים קשה על מדיניות השלטון במדינה שהם חיים בה, ועושים זאת בתוך המדינה ומחוצה

לה, מתקבלת תמונה של מדינה חופשית ודמוקרטית יותר. להסתכל במקום דוגמה. לשמש אפילו יכולים זה מסוג פרויקטים שלי( היומרה בפנטזיות )כך אולי ולהביע דעה על המצב “אין דה מידל איסט”, יפנה הקהל הבינלאומי שלי גם פנימה, לתוך קהילותיו, לתוך

הסיפורים העלומים שלהם על הגזענות, האפליה, ההתעלמות, ההתחפרות וההצטדקות.נוספת. אולי וכך, מתוך קולגיאליות מסוימת, כשגריר אל שגריר, הייתי רוצה לשתף אותך בפנטזיה ואזרח הרשמי השגריר אותך, גם לסחוף באוסטריה כאן מציגים שאנו האמנות עבודות דווקא יצליחו ישראלי, להצטרף לקהילה שכתבתי עליה, של אלו הרותמים את עיסוקם לרדיפה אחר צדק חברתי, שוויון אמיתי וסולידריות. אולי אז תמצא לנכון להשתמש בכלים העומדים לרשותך, על לשכותיך, עובדיך וקשריך הפוליטיים בישראל ובחוץ, לעזור לנו במאמצי ההסברה שלנו. אולי תצליח לרתום גם את מעסיקיך במשרד החוץ ומעסיקיהם בממשלת ישראל להצטרף כולם לתנועה אחת של אזרחים שהופכים את המדינה שהם

חיים בה לטובה וראויה יותר לכל תושביה.

בברכה,טל אדלר

באוסטריה. ישראל שגריר של בלשכתו שהתקיימה פגישה לאחר חודש ,2008 באפריל נכתב המכתב שניידר, קארין האוצרים־השותפים עם אדלר שאצר התערוכה לגבי סקרנותו בעקבות נערכה הפגישה פרידמן דרשמידט ואמל מורקוס, תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים ופלסטינים מישראל. התערוכה

נפתחה במוזיאון אסל בווינה, ב־15 במאי 2008.האוסטרי היומי בעיתון גם פורסם הטקסט האוצר. כטקסט התערוכה בקטלוג אדלר פרסם המכתב את Die Presse ביום פתיחת התערוכה, לצד מכתב תגובה של השגריר שהתמקד בחגיגות השישים למדינת

ישראל.האמנים שהשתתפו בתערוכה: אוסמה זעתר, יואב ויס, אייל בן דב, ראאד בואיה, מנאר זועבי, מאשה זוסמן, אסד עזי, אניסה אשקר, רונן אידלמן , שלום עמירה, שולה קשת, ג'ומאנה מאנה, טל אדלר, קבוצת פרהסיה,

זויה צ'רקסקי ועבדי טר־אוגניאן, Rites Institute )קארין שניידר ופרידמן דרשמידט(.

החדש | 60

והרע | 61

Above: Roxane Zargham, Untitled, 2008www.roxanezargham.comRight: Francesco Finizio, from: Contact Club, 2004-2008. Experiments in the home using mixed media

למעלה: רוקסן זרגאם, ללא כותרת, 2008מימין: פרנצ'סקו פיניציו, מתוך: קונטקט-קלאב,

2008-2004. אדם מחופש לשלט רחוק צופה בטלוויזיה

החדש | 62

Above: Noa Tsaushu, Fossil, 2007. Bleached Jeans.Below, Noa Tsaushu, Spirit, 2007. View from the street of In Jeans, The NEW&BAD Contemporary Art, Tel Aviv

למעלה: נועה צאושו, מאובן, 2007. אקונומיקה ובד ג'ינסלמטה: נועה צאושו, רוח, 2007. מראה מהרחוב של התערוכה בג'ינס,

גלריה החדש והרע, תל אביב

והרע | 63

הראייה המופשטת היא צעד תימני

נועה צאושו ואסף קוריאט בשיחה על ביוגרפיה של חומרים, הפשטה בעקבות מיתולוגי כאקס והציור אקונומיּות אקונומיקה, שבור, ולב תערוכתה של נועה צאושו “בג’ינס”, גלריה החדש והרע, 2007, ולקראת

תערוכתם המשותפת “BFF”, גלריה מנשר, 2009

אסף קוריאט: בתערוכה שלך את מציגה רצף של החלטות. את חייבת לבצע פעולה, לבחור.

נועה צאושו: בחירה היא תמיד מתוך קונטקסט. הדף לא לבן, הוא כחול כהה ומלא משמעויות. שני הדברים הכי משמעותיים בעולם הם הבחירה והשפה. הבחירה מיד מכתיבה שפה. שפה שהיא קודם כול וידוי אוטוביוגרפי של חומר, ובעצם וידוי של זיכרון. חומר ארכאולוגי שהצטבר תחת שכבות נוספות ככל שעבר הזמן: בד הג’ינס הג’ינס. על ציורים הג’ינס, על פטצ’ים בג’ינס, חורים אובדן, הערצה, אהבה, מוזיקה, מיתולוגי: חומר הוא ההיפיות והנאיביות של כפר ורדים, שמתערבבת עם רוק אמריקאי )ובהקבלה למסורת הציורית - אבסטרקט ופעולה, חיּות שמשדר נעורים, רוח שמשמר כחומר מופיע הג’ינס נעורים. ומרד אמריקאי( אקספרסיוניזם ובמבט לאחור מסמן את מעמד הפועלים שהשתמש בו כמכנסי עבודה. הג’ינס הוא תקופה שהיתה ונתחמה על ידי מסגרת. יופי שבתוך מסגרת הזמן שניתנה לו נמתח והפך לערך מוחלט - זיכרון שהפך לנצחי. אוצר בלתי

נגיש, אך נראה. קללה.האקונומיקה מופיעה כקונטרה ומתנגדת לג’ינס וליצר החיים שלו. היא מגיעה בשלב מאוחר יותר על ציר הזמן - בהווה. ההווה חסר הרומנטיקה )ההגדרה המצערת של רומנטיקה שיכולה להתקיים רק מתוך מרחק - מבט נוסטלגי על העבר או בפנטזיה אל העתיד(, ההווה המעצב שעדיין לא התייצב, הווה חסר פרופורציות וחסר

הבחנה, שבעצם יכול להתקיים רק בחוסר הצורה הנוכחי שלו.המטען שהיא מביאה איתה הוא קונטרה למטען של הג’ינס - מטען של פחדים וחרטות. מטען של מחיקה של חומר ולא של ייצורו. האקונומיקה מנסה למחוק את הג’ינס, ומשאירה אחריה כתם גדול. כתם שחייב להיות יפה. כתם של זמן - ציור. ניסיון למחוק או לטשטש דברים מובהקים. וישנה הידיעה שעצם ההחלטה לבטל משהו

משמעותי היא כישלון בפני עצמו.

א’: אני רואה באקונומיקה תהליך של חיפוש וגילוי האמת על דרך השלילה. פעולה של החסרה, שמשביעה את התשוקה שמתעוררת למראה הנגטיב. הנגטיב הוא קבוע מפני שהוא תופס מערכת ערכים מסוימת, ונוגד אותה, נותן מינוס במקום כל פלוס. הרבה יותר אפשרי לחשוב את ההפוך מאשר את השונה. השונה הוא פרוע ונטול

גבולות, והנגטיב הוא תחימה מדויקת.תקופות בין שמרצדת נראות מייצר הוא נוסף. תפקיד יש הג’ינס על האקונומיקה של הכתמי לנגטיב היסטוריות שונות של החומר, חפירה ארכאולוגית שמתפשטת על מארג צבוע. הכתם הלבן של האקונומיקה הוא שמבקש למרוד בתפר הצהוב של הג’ינס. כשהוא מתפשט ככתם בצורה אקראית, הוא מבקש לתפוס צורה. אין כתם בעולם שלא מבקש להיות ענן, שנראה כמו משהו. הנמלה שתהלך על הג’ינס תבחין בשינוי טופוגרפי מסוים כשתעבור בין כתם דהוי לאזור צבוע. היא תבחין בהבדלי הגובה ובתנאי האקלים השונים שנובעים מפליטת

החום של כל צבע.מחול הפסיעות אל מול הצורה המופשטת, שמתחולל בכל מוזיאון, גלריה ובית ספר לאמנות, הוא הביטוי למבוכה שאנחנו מרגישים מול חוסר היכולת לקבוע סקאלה רציונלית להתבוננות ולחשיבה. הוא הביטוי הפיזי

של פעולת ההפשטה. במרחק של חמישה צעדים אחורה מחלון הראווה של החדש והרע נצמצם את העיניים ונסמן גבולות בין כחול ללבן, בין טוב לרע. כך עובד המוח כשהוא ניגש לראות. הוא מסמן גבולות עיקריים, וסוגר אותם, כדי שיוכל

לעבור הלאה לסימון הבא. זו ראייה חסכונית, ראייה אקונומית.

יותר מדי עקבות. רק נ’: הייתי כל כך בתוך זה שלא שמתי לב שאני חופשית מדי, מסתובבת מדי, משאירה כשנגמר והתרחקנו אחד מהשני אפשר היה לראות את התמונה הגדולה - כמה יפה היא היתה. מלאה כתמים,

החדש | 64

- המבט יש רק בעיה אחת רואים. וכמה פעולות בבת אחת. אין ספק שהיו פה חיים משוגעים. איזה אומץ, השתנה, נזרק החוצה ושוב לא ברור מה יפה, מה היה יפה בכלל )אבל בטוח היה(. המבט החיצוני הוא מבט זרוק, של לב שבור. ההסתכלות על הציור היא היתלות ברגע שעבר, נצבע שוב בפנטזיה דיכוטומית. שוב אין אנו חלק

מאותו עולם. המבט יכול להתקיים רק מבחוץ, מבפנים קוראים לו רגש.

א’: כשהגעתי לחדש והרע הבנתי כמה חשובה היתה ההצבה שלך. את מייצרת תנועה שמתחילה באקספוזיציה מפתה, ושולחת את הצופה למסע. העבודות מסתדרות בקצוות. הקלמר והלונגי נצמדים אל סף הכניסה, לחלון הראווה. הלונגי, בתור השלכה אקספרסיבית וכוחנית, מתנגש עם הקלמר האינטימי. אבל המבט הבא מנכיח מחדש את האכזבה הכרוכה בכניסה לחנות עם חלון ראווה פתייני - שורות של מדפים ריקים מנפצים לך איזו פנטזיה על שפע מובטח, והסקרנות שלא באה על סיפוקה שולחת אותך אל גרם המדרגות הצנוע באחורי החלל. מצאתי את עצמי מטפס בספקנות אל הקומה השנייה, שהיא הסלון/משרד של הגלריה, המקום המייאש והמרוחק מהאמנות. שם גיליתי את הג’ינס הבורגני, המושפל, שנכלא בתוך מסגרת והפך לאובייקט שטוח, מנוון, נשל נחש, על סף קריסה. המסגור של הג’ינס קושר את כל החלקים שלו, אלו הוויטאליים ואלו הגוססים גם יחד. הוא חושף את הפרנזים תוך כדי שהוא קובר אותם, והאילמות שלהם בשולי המסגרת היא שמסגירה את הקלון שלו

ואת האלימות של הפעולה.

הבד. של ההיסטוריה את מתעדים הם ב”מאובן” בציור. המורכבים האלמנטים אחד באמת הם הפרנזים נ’: קיומם תלוי בהתפוררות של אותו הבד שממנו הם נוצרו. זה או הפרנזים או הבד, והאמביציה שלהם היא צעירה ובריאה. החלק המדכא הוא באמת המסגרת של הציור, שזה בעצם נחמד - מסגרת מדכאת. המסגרת היא בעצם הוויטרינה האמיתית של התערוכה )ולא חלון הראווה כמתבקש( - זו שמפרידה בינינו ובין מה שנדמה לנו כחי ופועם, ומגדירה את הצופה כבורגני חיצוני שאינו מסוגל לקחת חלק בתסיסה, אלא רק לצפות בה תוך כדי

ישיבה בסלון של קסטיאל.

א’: בקלמר אני מוצא כמה צינורות של מוטיבציה, שנפגשים ברגע שבו הוא מונח על אדן חלון הראווה, ומתמוגג הציבורית ההנחה ציורית. מוטיבציה עם נוסטלגית מוטיבציה מפגיש הקלמר אליו. שמכוון הספוט באור

והראוותנית שלו מצליחה לעמעם את שתי אלו, ולתת לו בעיקר להותיר רושם של אטימות ומסתורין.

נ’: הקלמר יוצא מנקודה מאוד ברורה וקונקרטית. הקלמר הוא באופן טבעי פדגוגי יותר, אקדמי יותר, או אם להישאר בציר הזמן של התערוכה - תיכוניסטי.

א’: הקלמר הוא לב. כשאתה ילד, אתה סוחב את הקלמר שלך איתך, עמוס בפתקים, בחידודים ובכלי הכתיבה העטיפה את מכתים הוא מדמם, נפרץ, מתבקע, שלך הנימים כשאחד שלך. החיים את מצייר אתה שאיתם החיצונית שלו, מסמן את חוסר היכולת שלו להסתיר את הכאב. לשכוח לסגור את הפקק של הטוש זו פעולה חסרת אחריות, פזרנית, והעקבות של הפעולה הזאת מלוות אותך כמזכרת שהופכת לחלק בלתי נפרד מההופעה הציבורית של הקליפה שלך. לתפור לעצמך קלמר ג’ינס זו פעולה של בגרות ביחס לנעּורים; הפגנה של מיומנות. הקלמר הוא עטיפה, אבל הקלמר הזה הוא לא דינמי. הוא הופך במובן מסוים למסגרת, מסגרת לסודיות. לכולם ידועה. והדבר היחיד שמייחד אותך מהשאר הוא הציורים שאתה ג’ינס, אותו הקלמר מפירמה לא יש קלמר

מצייר עליו, והשאריות המוכתמות של שגיאות העבר שלך.

טושים, עפרונות, - התיכוניסטיות המידה אמות את מסמל הוא שלי, התיכוניסטית הפלטה הוא הקלמר נ’: סרגל, טיפקס, לפעמים גם מחוגה - אלו הם כלי המדידה של אותו עולם, הם אלו שעזרו לי לסדר ולהרהר בתוך הכאוס של גיל ההתבגרות. הקלמר הוא פלטה של תקופה מסוימת, ואחרי שעובר מספיק זמן הוא הופך לממצא קלמר יש כבר שלכולם אחרי - אינדיבידואלית משמעות מקבלת הקלמר של בבד האקונומיקה ארכאולוגי. ג’ינס, הסימנים שאני ייצרתי הם חד פעמיים. הכתמים שעל הקלמר נראים וברורים, אבל הסיבות להם אינן - הן

נשארות עלומות בתוך המרחב הפנימי שלו.

א’: הקלמר הוא פלטה עם כוח חיים משל עצמה, פלטה שנמצאת בין הבחירות המיידיות שלך ובין ההיסטוריה של החומר. בעוד שהפלטה הציורית חושפת מערכת מיידית של אופציות ובחירות, הקלמר מנסה לטשטש את

הממד של הבחירה.

והרע | 65

נ’: הפלטה היא בּופה.

שאינה יותר, מעונבת ציבורית הופעה מחייבת הקלמר של הניידות טאפרֶוור. של סוג הוא והקלמר כן, א’: מתאפשרת לפלטה הנייחת. הפלטה היא רטובה, מסוכנת וחשופה. הקלמר הוא חשוף וסודי.

נ’: ההצבה של הקלמר בתערוכה בתוך הפריים הירקרק ממקמת אותו בקונטקסט הזה, והמיקום שלו על אדן חלון הראווה מחצין את המיקום הנוסטלגי שלו על שולחן בית הספר. אפשר להגיד שהקלמר הוא פסל בקנה מידה ציבורי. הוא מסוגל להיראות בפומבי ועדיין לשמור על סודיות, ומהבחינה הזאת הוא ההשלכה של הנוכחות שלי

והדיוקן העצמי שבתערוכה.

Next Page:Right: Asaf Koriat, Idol, 2008. Folded laundryLeft: Noa Tsaushu, What is Matter?, 2008. Chiffon curtain and slide

בעמוד הבא:ימין: אסף קוריאט, אליל, 2008. כביסה מקופלת

,What is Matter?, 2008 ,שמאל: נועה צאושווילון שיפון ושקופית

החדש | 66

והרע | 67

החדש | 68

והרע | 69

אני לא השדה שלך האמן פסח סלבוסקי נגד האוצרים: ניסיון לתגובה על מאמרה של גליה

יהב שהתפרסם בגיליון “מעין” 4

מאוד מתאימה )2008 ,4 )“מעין” סמי־מניפסט” - והשדה “השוק - יהב גליה של המאמר כותרת לתוכנה, מכיוון שהכול בטקסט הזה הוא “סמי”. ישנם חצאי רעיונות, רגשות שהובנו למחצה והופנמו למחצה והשתלחויות חצי־קוהרנטיות כנגד הממסד והשוק. ישנן הצהרות רבות על טבעם העקרוני של ישנו שטף התפרצויות של מחשבות היא לא מפרטת. והאידאולוגיה של הכותבת, שאותם הערכים הנורות לכל הכיוונים ומתאדות באוויר כמו ענני העשן בשמי דרום הארץ ועזה בחודש ינואר זה של את לאצור כדי שאלות, ובלי חומרית, ראויה לתמיכה יהב שגליה - ברור אחת עניין וישנו .2009התערוכות שלה, ועל כך אני מוכן לומר כבר עכשיו “אין לי בעיה עם זה!” אני לא רוצה לסבך את

המשחק של מישהו. הצעתי לעורכי “מעין” לכתוב תגובה ליהב. הם נתנו לי דד־ליין שהוארך כמה פעמים, ועתה אשלח כתבה בזמן. זה לא יהיה הדבר השלם והמקיף ביותר שהייתי יכול לכתוב על הנושא - מהלכי המוח לא תמיד מגיבים לפקודות - אבל אני עומד לכרוע ברך בפני הממסד ולהגיש משהו בזמן. אני מקווה שאם אצטרך להבהיר את עצמי תינתן לי ההזדמנות לכך. היכן הוא הממסד? האם אני יכול להתכוון בכך לעורכי “מעין”? איך זה יכול להיות? האם “מעין” אינו כתב עת אלטרנטיבי? הוא כתב עת אלטרנטיבי, אלא אם כן הוא זה שהחברים והקולגות עורכים, כותבים וקוראים; אלא אם כן זה המגזין שבו ככותב אתה תביט בקהל שלך ובו אתה יכול לכתוב את הקטע שלך בדרך שבה אתה רוצה לכתוב אותו. אז מוצא את הוא המקום שבו אתה ו”מיינסטרים” הוא אלטרנטיבה למשהו, דבר כל מיינסטרים. הוא זה. אם אתה יהודי דתי ואתה רוצה להשפיע על עולם היהדות, תעשה זאת דרך משהו שהקהל שלך יראה. במקרה הזה, גם "הארץ" יהיה אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה גרועה, כמעט לא רלוונטית. אבל האם העורכים של “מעין” לבדם הם הממסד כאן? זמן הוא מרכיב חשוב בעניין. ישנו הקצב ההכרחי של עיתונות ושל תשומת לבם של הקוראים. אם אתה רוצה להיכנס לדיאלוג הזה, עכשיו זה הזמן. הזמן לא

מחכה לאיש. אנו עומדים אל מול מגבלותיו של הזמן, בנוסף על מגבלות גופנו ומחשבותינו. אפתח בהצהרה: אני לא מקנא באוצרים. מעולם לא קינאתי באוצרים. כאמן מלאכתם נראית לא מספקת. במקום לומר משהו ישירות, כאוצר עליך לקחת את עבודותיהם של אנשים אחרים, שכל אחד מהם חשב על משהו שאין לו קשר אליך, ואתה צריך איכשהו לחבר את החתיכות המשונות של הפאזל לתמונה. זה כמו לצייר עם כפפות על הידיים. אני בעיקר לא מקנא באוצרים עצמאים. לי זה נראה כמו ניסיון לשים את כל כדורי הברזל הקטנים בחוריהם באותו הזמן. אתה חייב לאסוף את האמנים, לקבוע תאריך, למצוא מקום, לארגן מימון, ושכל אלו יסתדרו יחד. קשה להרכיב את זה באופן מתאים. אני יודע שגליה יהב היא אמנית בנוסף להיותה אוצרת, ואני אוצר לעתים בעצמי, אבל אני פונה עכשיו

לגליה יהב כאמן לאוצרת, שכן המאמר שלה מתבסס על היותה אוצרת. יהב היתה רוצה שנאמין שהכותרת שלה “השוק והשדה” מתארת דיכוטומיה ברורה, ושיש משהו כמו שדה אמנות לא מסחרי, שאותו היא מייצגת. הייתי רוצה לפוצץ את הרעיון הזה. כל המוסדות, מהמוזיאון לאמנות מודרנית ועד לחללים הקהילתיים בתל אביב, שוכרים אוצר בתקווה שהאוצר יארגן תערוכות שיַרצו את הקהל של אותו מוסד, שיגרמו לאנשים לעזוב את בתיהם החמימים כדי לבוא ולראות, שיקבלו תשומת לב מהעיתונות, שיאתגרו את הקהל, אבל לא יבריחו אותו. אם זה לא קורה, חוזהו של האוצר לא יחודש, וישנם הרבה בוגרי תואר שני בתולדות האמנות שירצו לנסות לעשות את עבודתו. אוצרות היא עסק קשה ותחרותי. ואני יכול רק להניח שגליה יהב עושה עבודה טובה אם

The East Lansing Tar Painter, The Cat (Photographed by Pesach Slabosky), 2009

צייר הזפת מאיסט לאנסינג, החתול )צילם: פסח סלבוסקי(, 2009

החדש | 70

המעסיקים שלה קוראים לה שוב ושוב. עליי להבהיר מדוע אני כותב את התגובה הזאת. כמה דברים שיהב כתבה עליהם נוגעים בי באופן אישי מאוד. הראשון, חלומות. יהב נבוכה כשהיא לא יכולה לעזור לאמן להגשים את חלומותיו. אני מבקש שנדבר על חלומות ביותר יראת כבוד. חלומות הם מרחב של דמיון טהור. חלום יעיל בלילה מאפשר לנו לחיות את ימינו, הכוללים יצירת אמנות. פירות החלום הם החלום עצמו; אין זו אחריותה של יהב או של כל אדם לעזור למישהו להגשים חלום. על כולנו להתייחס לחלומותינו בעצמנו. לשמור על החלומות ועל עשיית האמנות בממדים נפרדים. כשאני אוצר, החלומות החשובים הם חלומותיי

שלי. ליהב יש כמה תלונות כלפי אמנים. בדיאלקטיקה שלה הנוגעת לשוק ולשדה היא מקטרת שהיא מוכרחה להציג עבודות שכבר הוצגו, אבל לא נראה שהיא חושבת הרבה על מה שמניע אמנים. היא מדברת על ערכים ועל אידאולוגיה, אבל לא מציינת דבר מסוים. אני לא אוהב שמשאירים דברים השוואה פירוש, הוא אותה שמעניין שמה אומרת היא שונים. שלנו הערכים אולי יודע?”, כ”אתה וביקורת. זה בסדר מבחינתי אם ה”ממסד” ייתן לה פרנסה בשביל זה, אבל איש מאיתנו האמנים לא ייצא מהמיטה כדי שהיא תוכל לעשות פירושים והשוואות. אוי, שעמום! אנו לא חייבים לספק לה תעסוקה. אם מטרותיה של יהב הן כפי שהיא מעידה, ברור שהיא תקבל עבודות שהוצגו בעבר, וזה מה שמגיע לה לקבל. איננו מועסקים על ידי תולדות האמנות. אנו משרתים את הדמיון שלנו )ראו פסקה קודמת(. בקיץ שעבר השתתפתי בתערוכה באצטדיון טדי ששמה “רוח רפאים הירושלמי”. איזה רעיון

טוב! הם קיבלו את העבודה הטובה ביותר והחדשה ביותר שלי. התייחסויות חילוניות גסות לחלומות מפריעות לי, וישנם דברים שמכעיסים אותי. באשר לדעתה על חמדנותם של אמנים שרוצים להרוויח כסף מעבודותיהם, עצתי ליהב היא שתשמור על נימוסיה ועל פיה. אוצרים אמנם לא יכולים להרוויח כמו דמיאן הירסט, אבל כן משלמים להם. אמנים חווים כל הזמן את חוויית ההשתתפות בתערוכה שבה לכולם משלמים - לאוצר, לצלם, למעצב הקטלוג, לכותב, מספיק?( זה )האם השילוח לחברת השולחן, לצד שיושב לאדם לטכנאי, התערוכה, לתולה לשומר, - חוץ מלהם. אם ליהב לא נוח לעבוד עם מעט האמנים שכן מרוויחים כסף, אז שתעזוב אותם. הרי

רעיונותיו של האוצר חייבים להיות הדבר החשוב ביותר, לא אמן זה או אחר. אני מקבל עזרה ברגע האחרון. זהו הבוקר של 7 בינואר 2009. הבטחתי לשלוח את המאמר הזה עד היום. עכשיו שש וחצי בבוקר, ואני קורא ספר מדע בדיוני )דבר שאני עושה פעם בעשור לערך(,

“טפילי המוח” שמו, משנת 1967 )הוצאת פאנתר בוקס( מאת קולין וילסון. בעמוד 107: “בוודאי, זה היה צריך להיות ברור! בני אדם מתקיימים בעולם הפיזי רק כל עוד אין להם כוח לחדור אל תוך מוחם של עצמם. אדם שיכול להתכנס בתוך עצמו במסע רכבת ארוך נמלט מן הזמן והמרחב, בעוד שאדם הבוהה דרך החלון ומפהק בשעמום חייב לחיות כל דקה וכל מייל. כוחנו להילחם בטפילי

המוח נמצא בדיוק ביכולת הזאת להתכנס בתוך עצמנו ולהילחם בהם על אדמתם שלהם”.

פסח סלבוסקי הוא אמן המתגורר בירושלים

תרגום: אורית גת

Above: Manifesto from the PILOT project curated by Bartholomew Ryan, NY, 2009

למעלה: מניפסט פרויקט פיילוט שארגן ברתולומיו ריאן, מדינת ניו יורק, מאי 2009

החדש | 72

הראל לוז, שבעת האנשים העשירים בישראל, 2005

והרע | 73

Harel Luz, The Seven Richest People in Israel, 2005

החדש | 74 Alona Rodeh, On Fire?, 2009. Photo: Gaston Zvi Ickowicz אלונה רודה, עולה באש?, 2009. צילם: גסטון צבי איצקוביץ

והרע | 75

מסיבת סוף העולםאירוע האמנות בטקסט הפתיחה של לוין ובועז רות פתיר הדור: על

הקבוצתי “נפילה”

והפואטי שבו אנו נמצאים. אפשר לומר שזו החוויה זהו הרגע הפוליטי - הנפילה היא הרגע שלנו שכוננה את דורנו, הווקטור שעל פיו אנו נעים. אם בעבר היו דורות שכיוונו לשמים, שניסחו תנועה מעלה )רק ִחשבו על רטוריקה של “תקומה” ו”עלייה”(, הרי אנו דור שוקע; נפילת הקומוניזם, טרור, ריח מתקתק של רקב. ומעל הכול ניצול, שיתוף פעולה, אסקפיזם, ייאוש, שחיתות, משבר, חירום, חוויית הזמן שלנו היא פוסט טראומטית, קרי הווה מתמשך של נפילה בלי יכולת לכונן את ההבדלים הבסיסיים בין עבר, הווה ועתיד. שלא כמו ב”הנפילה” של קאמי, אצלנו כבר אין צורך במוסר כליות,

בחיבוטי נפש ובאשמה. נדמה שאנו הדור הכי פחות מסוכן בהיסטוריה - היום הקשישים הם המסוכנים. אנחנו דור לא מסוכן בגלל החירות שלנו לא להאמין לשום דבר ובגלל הידיעה שאפילו בזה איננו ראשונים. הכול כביכול מותר, פרוץ ואפשרי. הטלוויזיה שעליה גדלנו היא מכשיר שכחה אחד גדול - התקשורת מספקת לנו ללא הפסק טרגדיות ורגעי שיא, נפילות חוזרות ונשנות, ואחריהן תגליות של רגע. ואנו מנסים בתוך ים הדימויים ומתוך חוסר הוודאות לקחת את הדברים ברצינות הראויה ולרגע לא לשכוח שעולם כמנהגו

נוהג. “מה שהיה הוא שיהיה”.יידרש זה אירוע גם הראשונה, המפרץ מלחמת בזמן שהתרחשו העולם סוף מסיבות של כהד רשמינו את התערוכה באי עם לחלוק מבקשים אנו אותנו. שאופף האפוקליפטי הערפל לתחושת מההווה. רשמים אלו ינועו בין הקומי לטרגי, כרוטב חמוץ־מתוק. במהלך בימוי האירוע נתקלנו בצורך להמשיג מחדש מונחים, אך לא רצינו לוותר ולזנוח אותם. החלטנו לחלץ מובן ממושגים נושנים. אנחנו מנסים לחשוב את ההווה שלנו, שהוגדר בעבר כפוסט )מודרני(. באותה צורה גם ניגשנו לחלל התצוגה,

חלל משומש ומחודש שדרש הגדרה מחדש, אינטרפרטציה, פעולה, פונג. כך גם התערוכה בחרה להיות ארעית, בעלת תאריך תפוגה.

בית פנורמה עצמו משמש מעין מודל. במרכזו ניצב כביש סחרחר שממנו יציאות לכל קומה. ייצור כלאיים בין נחש לסולם שמנפיש את לווייתן הבטון העצל. הוא נח בסמיכות למבנה בית המעצר אבו

כביר, והכפר אבו כפיר שעליו נבנה. בנפילה מתגלמת אפשרות של דיון ופעולה שאינה מתקיימת מתוך תלות ישירה בהון. לכן נוכחותם של ארגוני אמנים עצמאיים כ“ברבור” ו”חללית” היתה הכרחית. כמו כן, הדגש על הפנמה של גופים

שונים ועצמאיים תחת תמה מרכזית אחת מייצר ממשק של שיתופי פעולה.מעבר לכל מושג, מלל ותאוריה, התערוכה צמחה מתוך תשוקה וכנות. ולבסוף, התערוכה מתעקשת

לייצר משמעות, לומר דבר מה, גם אם דיבורה מנוסח באופן פתלתל ועקיף.

"נפילה" היה אירוע אמנות רב תחומי שהתקיים בין 2 ל־4 באפריל 2009 בבית פנורמה, תל אביב־יפו. הוזמנו להשתתף שבעה־עשר בפרויקט רות פתיר. אוצרת: מולדובן. ותומר ניר איתן ומפיקים: יזמים אמנים עצמאיים, ובכללם: אהד פישוף, עידו בר אל, נועה צאושו, אסף קוריאט, אורן בן מורה, ערן נוה, טמיר ליכטנברג, שחר יהלום, ליז חג’ג’, גליה פסטרנק, חיים אלמוזנינו, יוחאי מטוס, אלונה רודה, יוחאי אברהמי, ליטל כהן, אריאל שלזינגר, שחר )פרדי( כסלו ומיכל בר אור. כמו כן הוזמנו להשתתף שתי גלריות שהציגו שתי תערוכות קבוצתיות, החללית בירקון שבעים שהחליטה לארח ארבעים אמנים ולשתף פעולה

עם הג’וז ולוז, וגם תערוכה של גלריית ברבור שהציגה עבודות מסדנת ההדפס הירושלמית."נפילה" היה אירוע אמנות לא מסחרי, שיצר פלטפורמה ללא כל תקציב מסודר. העבודות התייחסו והקרנות של קולנוע קצר שאצר איתן ובמקום היו הופעות חיות מתחלפות כל ערב, למבנה עצמו,

בוגנים.

החדש | 76

This is the first issue of The NEW&BAD, a new art magazine offering its readers reviews, essays,

manifestos, conversations with artists, translations, documents, letters, and images.

The NEW&BAD art magazine focuses on the visual arts, and joins Maayan and Maarvon New Film

Magazine, as the third publication to come out of Maayan Magazine. Two years ago, Maayan opened

a non-profit art space named The New&Bad Contemporary Art in downtown Tel Aviv (Initiated by

Maayan Strauss, Nimrod Kamer, Alon Kastiel, Roy Arad and Joshua Simon). The space operated for

six months, displaying eight solo exhibitions (by Nimrod Kamer, Noa Tsaushu, Efrat Kedem, Oren Ben

Moreh, Know Hope, Inbal Strauss, Eden Bannet, Eran Nave and Fumio Sakurai). The space and the

magazine’s name derive from a quote by Bertold Brecht, explaining that he prefers new and bad art over

the good old art.

Paradoxically, the commercial art initiatives, such as the art fairs and large-scale events, proved that

more and more people relate to contemporary art in Israel. With the closing of Studio Art Magazine, we

present a new art magazine. There may be need for another Studio, but The NEW&BAD is obviously

not it. In its values and style The NEW&BAD is far from the chromo atmosphere of contemporary art

magazines and from any indebtedness to art history. In many ways, it is closer to Alexia, the art & sex

magazine artist Keren Cytter published earlier in the decade in Tel Aviv, and Archisex - architecture

magazine published by Rinat Berkowitz at the same time – both bordering fanzines.

When art insists on being more and more communicative, it seems that the writing on art should find

its place once again – its role as mediator alters, from transcribing representations to substantiate

possibilities. When the terror of the new replaces the comfort of the old, there is place for a publication

that would allow us to think of ourselves not only as professional creators or audiences, but as rticipants.

We wish you an interesting read,

The NEW&BAD

והרע | 77

Articles

Manifesto for Maintenance Art. Mierle Ukeles (1969) . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 3Hebrew Translation and background: Joshua SimonIn Bed with Natalie Levin: Ariel Kleiner resigns from the art world . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 17InterviewThe Weakened. Roy Arad on Israeli art’s recent mainstream aesthetics . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 27Puddles of Light. Keren Katz on Avner Ben Gal’s latest show at the Tel Aviv Museum . . . . . . . . . . . . . . 41Letters on Maayan Strauss’s Settlement Evacuation at the Israel Museum, Jerusalem . . . . . . . . . . . . . . . 48CorrespondenceTitles of drawings by Shay-Lee Uziel . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 51Separation. Joshua Simon on Constituting Violence 1947-1950 curated by Ariella Azoulay . . . . . . . . . . 52Letter to the Ambassador. Curator Tal Adler explains why Israeli politi[cal art is important . . . . . . . . . . 57Abstract Yemenite. Noa Tsaushu and Asaf Koriat . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 63ConversationPesach Slabosky against Galia Yahav and the curators . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 69LetterThe Fall. Ruth Patir and Boaz Levin on the generation . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 75Manifesto

Works

Kohavit Kdoshim . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 3Goni Riskin . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 5Mierle Laderman Ukeles . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 6, 9Keren Cytter . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 12-13Natalie Levin . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 14-15Eran Nave . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 22David Adika . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 23Assaf Gruber . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 24Doron Rabina . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 25Gil Shani . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 26Tamir Lichtenberg . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 24Mika Rottenberg . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 36Tamir Lichtenberg . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 37Rakefet Viner Omer . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 38-39Avner Ben Gal . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 40Elena Len Boukhman . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 44Tamar Eisenberg . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 46Keren Katz . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 47Maayan Strauss . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 49Roxane Zargham . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 60Francesco Finizio . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 61Noa Tsaushu . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 62, 66Asaf Koriat . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 66Noa Tsaushu . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 67The East Lansing Tar Painter . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 68Manifesto from the PILOT project . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 71Harel Luz . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 72-73Alona Rodeh . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 7

The NEW&BADart magazine

Summer 2009 \ Issue No. 0.5 Editors:Joshua Simon, Roy "Chicky" Arad

Editorial Board:Hadas Kedar, Aim Deuelle Luski, Galia Yahav, Roee Rosen, Ronen Eidelman, Maayan Amir, Ruti Sela, Natalie Levin, Efrat Kedem, Pesach Slabosky, Maayan Strauss, Rafram Chaddad,Gilad Meltzer, Anna Bershtansky, Karin Rywkind Segal, Doron Rabina, Kerem Halbrecht Cover: Assaf Evron, Untitled, 2007Back: Yoav Efrati, Job Interview, 2008

Design: Kerem HalbrechtPublic Relations: Maayan AmirText Editing: Noa RosenLegal Advisor: Jonathan Klinger

Published by:Maayan Association for Poetry

Website and Translations:www.maayanmagazine.comnewandbad@gmail.com

P.O.B 16277Tel Aviv 61162Israel

maayan